ליצור מתוך חיים פנימיים
מה ההבדל בין צומח לדומם?
איך אני נוכל לזהות בלי לדעת מראש מה הוא צומח ומה הוא דומם?
כשנראה עלה שנשר, האם נוכל לאבחן אותו כבא מהצומח – ככזה שהיו בו חיים, או שזהו דומם כמו אבן?
ההבדל היסודי שיש בין צומח לדומם הוא שלצומח יש מבנה כללי. יש גבולות לדבר ומתקיימת בו מבניות שניתן לראות אותה. לעומת זאת, הדומם – כמו אבן – אין בו מבניות כללית, הוא מקומי. הוא עשוי להיות גדול, הוא יכול להיות חלקי, אין גבולות גזרה שמקיימים ביניהם ובתוכם מבניות כללית.
זהו הדבר היסודי שמחזיק כל דבר חי וצומח. המבנה אינו החיים עצמם, כי גם אם העלה או הצמח יתנתקו ממקור החיים ויתייבשו, עדיין נראה בהם את סימני המבניות, אבל כבר אין בהם חיים. גם בעלי חיים כמו חרקים יכולים להתקיים לאורך זמן אחרי שניטלו מהם החיים והתייבשו, נשארה בהם המבניות אבל הם נטולי חיים.
מהם אם כן החיים עצמם בתוך המבניות האמורה?
בדבר חי יש פער בין החוץ לפנים, יש לו את הקיום החיצוני, ויש בו פנים שהוא שונה. היחסים בין החוץ לפנים הם חילוף החומרים. כך מתקיים כל תהליך אורגני, יש בו מכניקה תנועתית בין הפנים לחוץ.
לעומתו, הדומם זהה בפנים ובחוץ. אין בו פער ואין בו תנועה.
כמו בגשמיות כך ברוחניות.
מחשבה יצירתית היא התקיימות בצורת "חי", התקיימות שיש בה פער בין החוץ לפנים. עלינו לוודא שישנו משהו פנימי השונה מההופעה החיצונית.
הדיאלוג המתקיים בין הפנים לחוץ הינו דיאלוג ששומר על המבניות, הוא לא הורס אותה. אם הפנים לא מצליח לחיות בתוך המבנה החיצוני שלו, הוא יקרוס וייהרס. לא זו המטרה, האתגר הוא להחזיק את שניהם. הפער בונה יצירתיות – פנימיות, וכך ניתן לחוש ולהבין דברים בצורה שונה מהאופן שבו הם מוצגים.
המבנה שלנו, גם אם מעיד על חיבור לחיים, עדיין לא מבטיח שמפעמים בו חיים כעת. הוא עשוי להיות בעל מבניות בזכות שהיה מחובר לחיים, וגם אם כעת הוא מיובש ודומם, נותרה בו רק עדות לחיים שהיו.
ולא כך רצוי. עלינו לדאוג לכך שהחיים יפעמו בתוך אותו מבנה, שהפנים לא יהלום בהכרח את מה שנראה בחוץ, אך חשוב גם לדאוג שלא יהרוס אותו, שהפנימיות תצמח בסוד – בעדינות.
בשביל להצמיח חיים כאלו, נצרכת סביבה תומכת, סביבה שתאפשר לבנות חיים פנימיים. אך גם בסביבה כזו תמיד יהיה בנו סוד פנימי שרק אנו נבין אותו. לפעמים נרצה לבטא תחושה חדשה והבנה שהאירה אותנו, ונגלה שאנו משתמשים במילים שלא מצליחות ללכוד את ההבנה הפנימית שלנו. לעולם יהיה פער אותו לא נצליח לחצות ולתרגם.
המשגיח – הרב וולבה, אמר פעם שאם הוא היה צריך לבחור משפט שיהיה תלוי על הישיבה, היה כותב: "והצנע לכת עם אלוקיך". זוהי פסגת היצירה הישיבתית. פיתוח עולם פנימי, אישי ועשיר.
בחיים כאלו, דרך הפנימיות שמקיימת דיאלוג בין הפנים לחוץ, זו שלעולם לא תצליח למחוק את הפער אבל כן להחזיק אותו – שם בן תורה חי.