הקשבה היא כלי לחידוש
איך נתחיל בצעדים מעשיים לפיתוח מחשבה יצירתית בתוך עולם לימוד התורה שלנו?
רגע לפני שנחשוב על יצירתיות עצמה וכיצד בונים אותה, אנו צריכים לבדוק מהם הכלים שנצרכים לנו כדי שיצירתיות אכן תוכל להיווצר ולהתקיים.
ר' ישראל במכתב ז' קורא לזה "האדם צריך להעמיד סיבות…" סיבות הן כלים שנצרכים לנו, וחשוב לברר אודותיהן לפני שמתחילים בכל עבודה שהיא.
ישנן אמירות שהדור חלש ולאנשים כבר אין שיעור קומה ויכולות כמו שהיו להם פעם, אך האמת היא שכשאין כלים לאנשים הם לא יכולים ליצור, ואין להם אפשרות להוכיח יכולות. יותר מכך, בעולם החולין ניתן לראות שהדור הנוכחי עולה על קודמיו, ואין סיבה שדווקא בתוך בית המדרש היכולות יהיו בנסיגה.
ירידת הדורות אכן יכולה להתרחש, אך כשבאים לבחון יכולות, חייבים לוודא שיש כלים איתם היה אפשר ליצור.
הכלי החשוב ביותר הוא שיח משמעותי בין הלומדים. כלומר: מרחב שבו ישנה התעניינות כנה ואינטליגנטית מצד אנשים אחרים לדברים שהזולת חושב ואומר.
שיח משמעותי מורכב משני צדדים, האחד הוא יוצר התוכן, שהמקום שמתאפשר לו ליצור היא הסיטואציה בה הוא מזהה התעניינות מהזולת, שמשווה לדברים שלו משמעותיות וכובד משקל.
הצד השני הוא השומע, זה שמסוגל להקשיב, שיש בו יכולות לקיים שיח תגובתי למחשבות ולדברים של זולתו, שיח זה משווה לדברים משמעות על ידי ההקשבה. רק בשיחה מחשבות מתפתחות לכדי דברים משמעותיים.
שיח מתקיים בין אדם מקשיב שיודע לשמוע את הדברים כמשמעותיים, לאדם שמזהה הקשבה ומצליח לייצר לתוך אותה הקשבה תוכן משמעותי.
מסופר שבישיבת מיר, בתקופתו של ר' ירוחם, ר' ליב מלין ועוד, כשחגגו את מסיבת חנוכה, היה מפתיע ר' ירוחם את אחד הבחורים בדרישה לעמוד ולומר משהו.
הבחור היה עומד ומדבר, והיה אם דבריו לא מצאו חן בעיני חשובי הבחורים, היו מתחילים לשיר לו – "פי צדיק יהגה חכמה". כשסיימו היה ממשיך, ואם שוב לא היו דבריו נושאים חן, שוב היו שרים, כשבפעם השלישית היה עליו להפסיק לדבר.
כיום, באקלים העכשווי, זה נשמע מוזר. היו אומרים ש"הדור לא מתאים" וש"זו הלבנת פנים ברבים". זה נכון לאקלים היום.
אבל שם זה היה אחרת, כי הייתה משמעות לדברים שבחור היה אומר. באמת היו מקשיבים לו, ומשכך – התגובה הייתה חלק מ'שיח' ענייני ועירני. גם האקט שבו עצרו אותו באמצע דבריו, בא מתוך הקשבה להם. במקרה כזה הדברים מתקבלים אחרת.
הקשבה אמיתית מעניקה כובד ומשקל, היא משמשת כתיבת תהודה לדברים ולמחשבות של בן השיח. מה שמאפשר ומייצר אצלו יכולות לומר דברים משמעותיים, מסיבה פשוטה שהדברים אכן משמעותיים – אצל הזולת.
ביטחון עצמי אינו ביטחון שדבריי אכן צודקים. ביטחון עצמי הוא היכולת לקיים שיחה – דיאלוג, תוך ביטחון במעגל הזה של: השמעה – הקשבה – ביקורת – ותיקון של הדברים. אינני צריך לומר את הדבר המושלם כבר במונולוג הראשון, הדברים יתבררו ב'הלוך ושוב', אבל זה יקרה רק אם תהיה הקשבה עמוקה וכנה.
כששיח כזה לא מתקיים, נראה אנשים שנחסמים מלחשוב באופן עצמאי ויצירתי, מבחינתם זו אמורה להיות מחשבה מושלמת כבר במונולוג הראשון. וכך, בשל אי יכולת לומר משהו, אנשים רק מצטטים. בלי לומר משהו משלהם.
נחדד: "הכרח" לא מביא יצירה, הוא יהיה מחשבה לבטלה. יצירה אמיתית לא באה מהכרח לומר משהו, היא באה מהקשבה של הזולת. הקשבה מייצרת תיבת תהודה שרק בתוכה אפשר לייצר.
כשר' ישראל תכנן להוציא את גיליון "תבונה", רצה לבנות אותו כך שבכל גיליון יגיבו לדבריו של הכותב בגיליון הקודם. מהדינמיקה הזו ייווצרו אמירות ומחשבות משמעותיות.
(חייבים להוסיף – גיליון "תבונה" יצא פעמיים בשנה, ובכל אופן ר' ישראל חשב שתהיה לכך משמעות שמישהו יגיב לדברים של קודמו לאחר חצי שנה.)
באופן מעשי, אפשר לבנות כלי של הקשבה ושיח על ידי כך שארבעה אנשים יתאספו לחבורה, וכל אחד בתורו יאמר וירצה בפני כולם. השני בתורו, בהמשך השבוע, יצטרך לומר ולהגיב לדברי קודמו.
כך נצליח לייצר כלי שבתוכו אפשר יהיה לחשוב הלאה איך חושבים נכון: "יצירתיות בתוך בית המדרש".