מהי גדלות? אנו רגילים לזהות את הגדלות עם שליטת השכל של אדם. אך עלינו להבחין כי שליטת השכל במובן שהאדם מתגבר על היצר ועושה את מה שהוא מחויב, אינה שליטת השכל במובן של גדלות. זוהי עשייה של החיוב. גם קטן עושה את מה שהוא מחויב בו, ועדיין לא הגענו במידה זו לשליטת השכל. שליטת השכל במובן של גדלות היא כאשר השכל מעניק הקשר נכון ומרומם למעשים הנעשים על ידי האדם.
לקים מצוות בגדלות
תפקידן של הישיבות מאז ומעולם היה לחנך לגדלות. כך עולה אף מדברי חז"ל שקבעו כי 'אלף נכנסים למקרא ואחד יוצא להוראה'.
נתבונן בנתונים: רק אחד מאלף יוצא. האם זהו מוסד תקין בעינינו? בעיני חז"ל זהו הדגם.
הייעוד של הישיבות היה להוציא את הגדול. פחות היה חשוב כמה מתוך התלמידים ייצאו כפי שאנו רצינו להוציא אותם.
כיום המצב שונה. אנו מוצאים את עצמנו מחנכים לבינוניות. אנו רוצים שהמוסד הלימודי יספק ביטחון בדרך, הגנה שהילד / הנער / הבחור לא יצא לתרבות רעה, וכך נוצר מצב שהבקשה מהלימוד בישיבה היא לעמוד בתקן ולעשות את מה שצריך. יותר מזה אנו לא צריכים. אנו מעדיפים ללכת 'על בטוח', וכשזהו המודל, הוא כרוך בבינוניות ולא בשאיפה לגדלות.
הדבר נכון גם בישיבות בארץ, כשהחינוך הוא ללימוד תורה, וגם בחינוך בחוץ לארץ שם מתחנכים יותר לתורה עם דרך ארץ.
גם בחו"ל הדגש יהיה פחות על הקשר של האדם עם הקב"ה, ויותר על התפקוד הנכון שלו בשמירת המצוות ובלימוד סדרתי וקבוע, כמו לימודי הדף היומי, כשהמעמדות הגדולים יהיו סיומי הש"ס.
זהו הבעיה של העידן המודרני – הביקוש שלנו הוא לתפקוד נאות מבחינה דתית ותורנית ופחות על הקשר שלנו עם בורא העולם.
מהי גדלות?
אנו רגילים לזהות את הגדלות עם שליטת השכל של אדם. אך עלינו להבחין כי שליטת השכל במובן שהאדם מתגבר על היצר ועושה את מה שהוא מחויב, אינה שליטת השכל במובן של גדלות. זוהי עשייה של החיוב. גם קטן עושה את מה שהוא מחוייב בו, ועדיין לא הגענו במידה זו לשליטת השכל.
שליטת השכל במובן של גדלות היא כאשר השכל מעניק הקשר נכון ומרומם למעשים הנעשים על ידי האדם.
אדם יכול לאכול ולברך ברכה ראשונה ולאחר מכן ברכה אחרונה, והכל כדת וכדין, ועדיין הקשר האכילה יהיה תחת תאוות אכילה. אין הוא שם את אכילתו בהקשר של הודיה לקב"ה על האוכל שנתן ועל כל החסד בתוכו הוא שרוי.
גם כאשר אדם אוכל באופן מכובד, ייתכן שהוא עושה כך תוך כדי שהוא זוכר ומכיר את האופן בו כתוב בהלכה כיצד על האדם לאכול – במתינות ולא ברעבתנות גסה. אך גם אם מעשיו נעשים מתוך כבוד וחוסר נעימות להתנהג באופן גס, הם עדיין עלולים להיות שייכים לתאוות האכילה ולכבוד. הם לא הגיעו למעלת האכילה על שולחן ה'.
גם כשהאדם יעשה את כל המעשים הנכונים, ההקשר עלול להיות שייך למקומות קטנים, ועל כן הוא אדם קטן.
כך הדבר בכל תחום ותחום. ספרים כמו 'דרך ה", 'נפש החיים', 'בעל התניא' וכדומה, כולם מדברים על ההקשר הנכון של מעשי המצווה שלנו. הם מנסים לשייך אותנו לעולם של גדלות, אך לעיתים אנו מסווגים אותם כשייכים ל'השקפה' וכדומה, ואין אנו מבינים את מעלתם ואת מה שהם מבקשים מאיתנו.
אדם עומד בתפילה, הוא נפגש ומשוחח על בורא עולם. בסיום התפילה מה ראוי שיעסיק אותו?
האם יעסיקו אותו שאלות כמו – האם עשה את כל התנועות כפי שצריך? או האם כיוון את כל המילים בפירושן? הרי זהו עיסוק המפספס את הנקודה העיקרית.
הדבר הראשון שמן הראוי שיהרהר בו הוא – האם שמע הקב"ה את תפילתו.
אם לא כן, אומנם הוא עשה את כל מה שצריך לעשות בתפילה, אך הוא לא חי את ההקשר הנכון ואת המשמעות של התפילה – דיבור עם הקב"ה ובקשה ממנו.
מחשבה זו בסיום התפילה היא המחשבה המתבקשת.
דבר זה אנו למדים מדברי רש"י, הנוגעים לדין שעיון תפילה אסור. רש"י מסביר: "אל לו לאדם להרהר – האם קיבל ה' את תפילתו מפני שהרי התכוון כראוי". מדברי רש"י אנו למדים כי המחשבה הראשונה העולה לאדם בסיום התפילה היא האם קיבל ה' את תפילתו, כשהאיסור הוא רק לתלות את קבלת התפילה בכוונתו.
כך, למעשה, האדם יכול לעשות את כל מה שנדרש ממנו, ועדיין מהלך חייו יהיה בקטנות. אין לדברים הקשר בעצמם וגם לא הקשר מדבר לדבר, הוא אינו מבין את הסיפור הכוללני של עבודת ה'.
באופן זה הדברים מתפוררים והמעשים נעשים בצורה משימתית אך חסרת נשמה. כי כאמור, גם קטן עושה את מה שהוא מחויב. זו אינה גדלות.
הדברים נוגעים הן לקיום מצוות ואפילו ללימוד תורה.
על לימוד תורה אמר המשגיח כי כיום, לבחור הלומד תורה חסר ההקשר של סיבת לימוד התורה שלו. הוא לומד 'כי ככה זה', אך אינו מפנים את המשמעות עצמה עליה כתב ה'נפש החיים' את שער ד'.
עלינו להחזיר לעצמנו את הגדלות בחיים, למסור נפש על מנת שנעבוד את ה' מתוך גדלות ומתוך משמעות נכונה.