משנתנו באה ללמד של'כל ישראל' כלומר: ל'כלל ישראל', יש שורש בעולם עליון. שורש נשמת כלל ישראל יחד היא בעולם גבוה מאוד. משום כך לכל אדם מכלל ישראל יש שייכות טבעית למדרגת עולם הבא, גם ללא עבודה של תורה ומצוות. אלא שגם שייכות טבעית אפשר לנתק (במאמץ רב). אלו שאין להם חלק לעולם הבא ניתקו שייכות זו.
מתני': כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר.
משנתנו באה ללמד של'כל ישראל' כלומר: ל'כלל ישראל', יש שורש בעולם עליון. שורש נשמת כלל ישראל יחד היא בעולם גבוה מאוד. משום כך לכל אדם מכלל ישראל יש שייכות טבעית למדרגת עולם הבא, גם ללא עבודה של תורה ומצוות. אלא שגם שייכות טבעית אפשר לנתק (במאמץ רב). אלו שאין להם חלק לעולם הבא ניתקו שייכות זו.
חידוש זה לומדת המשנה מהפסוק: 'ועמך כולם צדיקים'. אם נתבונן היטב נראה שרוב הפסוק מתבטא בביטויים שאינם שייכים לעולם שלנו, אלא לעולמות עליונים, לצד שלו ית'. 'צדיקים'. 'נצר מטעי'. 'מעשי ידי'. 'להתפאר'. השייכות הטבעית שלנו לעולם הבא נובעת מכך שאנו מצויירים אצלו ית'. אנו שגריריו בעולם הזה.
ואלו שאין להם חלק לעולם הבא: האומר אין תחיית המתים מן התורה
היכולת לשוב ולחיות אחר המיתה, נובעת מהקשר שלנו למדרגת עולם הבא. וכשאדם אינו מאמין בכך, הקדושה הנובעת מהעולם העליון אינה יכולה להיכנס אל תוכו כפי שיתבאר בהמשך הגמ'.
רש"י מוסיף שלא די שאדם מאמין בתחיית המתים מדעתו, (עיי' להלן צא. שבת הקיסר הוכיחה מתוך המציאות שיש תחיית המתים.) אלא עליו להאמין בכך מתוך התורה.
נראה שרש"י לא בא לומר כאן רק יסוד כללי באמונה, אלא יסוד הנוגע לתחיית המתים דווקא. – החלק שיש לכל ישראל לעולם הבא אינו מגיע מתוכנו אלא מעלינו, מכך שאנו מצויירים אצלו ית'. לכן בלי תורה אין לנו אפשרות להגיע עדיו. עלינו להגיע לאמונה בתחיית המתים מתוך התורה שהיא ממנו ית', ולא מתוך עצמנו. אמנם אדם יכול להגיע בשכל פשוט לאמונה שצורת אדם קיימת ושייכת לנצח. אולם אם גילוי זה אינו מושרש בתורה, ברצונו של הבו"ע, הוא אינו מקשר את האדם לאותה מדרגה.
ואין תורה מן השמים, ואפיקורוס.
שלמות האדם אינה מגיעה מתוכו אלא מעליו. זו אמנם השלמות שלו עצמו, אך היא נובעת מקשר שיש לו עם דבר עליון ממנו. הביטוי 'תורה מן השמים' בא ללמדנו שיש בעולם שלנו גילוי שהוא בעצם מעבר לעולם כולו. שיש בעולם המוגבל שלנו נוכחות של גילוי בלתי מוגבל.' שמים' הם מלשון 'שם'. הם נמצאים פה אך שייכים לשם. ולא רק זה, 'שמים' הם לשון רבים. יש הרבה 'שם'. גבוה מעל גבוה. גם אם אתה מטפס ועולה לשם, אתה מגלה שהתורה נשארה רחוקה ממך, היא נשארה 'שם'. גם כשאתה מתקדם ומתקדם, התורה נשארת גבוהה ממך.
האומר אין תורה מן השמים אינו מאמין שיש חיבור בין העולם המוגבל ובין הבלתי גבול, ובזה הוא מנתק את עצמו מאותו חיבור.
רבי עקיבא אומר: אף הקורא בספרים החיצונים
אין הכוונה לספרים של חכמת הטבע וכדו'. מותר ללמוד ספרים שמתבוננים בעולם, במציאות, ולומדים ממנה דברי חכמה. היו גדולי תורה רבים שעסקו בחכמות אלו במקום ובזמן שאי אפשר ללמוד תורה. אולם ספרים היונקים חכמה מכוחות רוחניים חיצוניים אסורים. ספרי חכמה שאינם יונקים את חכמתם משורש של קדושה, ממקור החכמה שניתנה לנו מהקב"ה, אלא מהענפים סביב, הם דבר אסור ומסוכן.
והלוחש על המכה ואומר כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רפאך.
אדם זה לוקח תורה שהיא מן השמים, תורה שהיא בלתי מוגבלת, ועושה אותה טפלה לנקודה אחת. לפרט מסויים. זה איסור. התורה היא ארוכה מארץ מידה ורחבה מיני ים ולא שייך לייחס ולמקד אותה בדבר מסויים ומוגבל. (לכן אין ראוי ללמוד תורה ולומר שהלימוד יהיה לרפואת חולה או להצלחה וכדו'.)
אבא שאול אומר: אף ההוגה את השם באותיותיו.
כל התורה היא שמותיו של הקב"ה. כלומר: כולה נוגעת אליו ית' ממש, לכללי הבריאה כולה. וההוגה את השם באותיותיו פורט כביכול את שמותיו ית' לפרוטות. הוא לוקח דבר שצריך להישאר כל כולו למעלה, ומנסה להוריד אותו למטה.
נקודה זו מתפרשת בצורה נפלאה בדברי הגמ' במסכת סוכה: 'לעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה ולא עלה משה רבינו למרום' (ה.). עשרה טפחים הם תפיסת אדם. וכוונת הגמ' לומר ששכינה מעולם לא ירדה לכאן באופן שאדם יכול לתפוס אותה בידיו. ואף שנאמר על משה רבינו 'מאחז פני כסא', היינו ש'אשתרבובי אשתרבב ליה כסא עד עשרה ונקט ביה'. משה רבינו אמנם פשט את ידיו ונגע בכסא. אך בידים פשוטות. הוא לא החזיק בו. בדברי התורה הנוגעים לשמותיו ית', בפנימיות התורה, אפשר רק לגעת, אך לא לתפוס ולהחזיק.
זהו למעשה הדבר המשותף לכל הטועים המוזכרים במשנתנו. לכולם יש טעות ביחס הנכון לתורה. ביחס הנכון לצד של הבו"ע בבריאה. או שהם אינם מאמינים בו בצורה מלאה, או שהם מנסים להשתמש בו לצרכיהם.