המאמין חי בשני עולמות
מהי אמונה?
הדבר הראשון שאנו נדרשים לברר בסוגית האמונה הוא העמדה הנפשית שלנו בתוך מחשבת האמונה.
המאמין יכול בקלות ליפול לתוך ניסוח שכלי שמפרש את קורות חייו, ולתוך עולם שמייצר מציאות שלמה וברורה.
כשקורה לאדם מאורע רע, כשפוקד אותו אסון, מציאות חייו קורסת – משהו רע קרה בחייו. מחשבת אמונה – שהדבר בא מעם ה' – יכולה לגרום לאדם לתרגם את המאורעות הרעים כ"טובים" או כלא משמעותיים. מתוך מחשבות אמונה לעיתים אדם יכול לספר סיפור אחר ממה שהדבר נחווה בחיים "האמיתיים" ובכך לשקר אותם.
הדבר נכון ביחס של האדם למאורעות הפוקדים אותו, כמו גם ביחס לסיטואציות ולתופעות רעות תיאורטיות הנידונות בתורה. דוגמת מעשי גניבה, רמאויות ושאר עוולות, לא כשאלה נעשים נגדו ושהוא ניזוק בהם, אלא כדיון תיאורטי בהם.
המשנה והתלמוד מלאים בדיונים, אמירות, הלכות ופסקי דינים ביחס למעשי גניבה, לנזקים ולשאר עוולות אנושיות. ה'אנושי' עובר במבחן הדיון התורני ונאמרות כלפיו אמירות פסוקות.
אותן התופעות, כשהן נחוות בתוך החיים, הן מערערות את תחושת היציבות. הן מעלות שאלות ומשאירות בתהייה, כזו שעיתים אין לה פתרון ומסקנה ברורה ביחס אליהן. אך כשהן נידונות בתוך סוגיה הן מקבלות הוד רוחני – תורני, שנותן להן מילים ומחשבות חד משמעיות. בתוך הסוגייה הן נטולות עומס רגשי וגמגום אנושי, שהוא טבעי לחוויה האנושית כשהוא נפגש בהן.
עצם העניין שכל מאורע וכל תופעה נידונו בתורה ובחז"ל כסוגיה תורנית, מנושאים קדושים ועד לרמאויות ולתככים השפלים ביותר של גנבים ורוצחים, זו העוצמה התורנית–רוחנית שיש לכלל ישראל.
אך ראוי שנשים לב שלאדם ישנם שני עולמות מקבילים. העולם "האמיתי" בו נחווים הדברים כפי שנחווים. וכנגדו העולם הרוחני והאמוני כפי שהוא נגזר ומצטייר מתוך מרחבי התורה.
העולם המוחשי אינו משקף כלל את העולם האמוני. לדוגמה, אם נבחן במבחן אובייקטיבי כמה פעמים התפילות שלנו אכן עזרו ופעלו את מה שציפינו מהן שיפעלו, נגלה פעמים רבות שהמציאות לא קרתה כפי שהתפללנו עליה. ובכל זאת אנו מאמינים, בכל זאת אנו מתפללים.
יתרה מכך, כמאמינים נתמקד בצורה סלקטיבית במקרים בהם אכן התרחשו ניסים, במקומות שאכן תפילתנו התקבלה ושהדברים הסתדרו כפי שקיווינו.
הפער הזה הוא הנקודה שממנה מתחילה האמונה. אם הפער הזה לא היה קיים האמונה הייתה מתקיימת באופן שכלי, והאמונה, כידוע, מקומה בלב.
ה"דעת תבונות" פותח את נושא האמונה בכך שהדברים הקשים באמונה הם "כשהדברים מראים היפך ההשגחה". האמונה היא לא תפיסת המציאות כפי שהיא עולה בתוך העולם הרוחני, היא נמצאת בפער ובמקום שבו המציאות מראה את ההפך מההשגחה.
המאמין חיי בקומות. יש לו את תפיסת המציאות כפי שהיא, ויש לו את התפיסה התורנית–אמונית שממנה עולים דברים אחרים ושונים. כשמשהו רע קורה, הוא אכן רע, הוא לא דמיון.
המאמין צריך להיזהר שלא לסלף את המציאות ולהתכחש לה, אך עם זאת יש לו עולם גבוה, שם הדברים אחרים מכפי שהם פה, במציאות.
האמונה היא לא משהו רוחני מופשט, האמונה נגזרת מהתורה, היא שואבת את כוחה מהתורה בה היא מפרטת ומתפרטת לפרטי פרטים, בה הכל ברור וחד משמעי. בשונה מהעולם המציאותי-מוחשי, בו הדברים מבולבלים ולא ברורים.
המאמין, כאמור, צריך לחיות בשני העולמות.
על הפסוק "וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל", אומרים חז"ל: "נח מקטני אמנה היה". לכן נכנס רק מפני המבול ולא מדבר ה'. אך רש"י מוסיף – מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל – אַף נֹחַ מִקְּטַנֵּי אֲמָנָה הָיָה, מַאֲמִין וְאֵינוֹ מַאֲמִין שֶׁיָּבֹא הַמַּבּוּל, וְלֹא נִכְנַס לַתֵּיבָה עַד שֶׁדְּחָקוּהוּ הַמַּים.
הוספה זו של רש"י באה לבאר מהו קטן אמונה. אם מאמין היה, הרי זו "גדולה", ומה שייך במאמין "קטנות"? לכך הוסיף רש"י: "מאמין ולא מאמין", כי כאמור – המאמין חי בשני עולמות – העולם המוחשי והעולם שמשורטט כולו לפי התורה. נח חי רק בעולם המוחשי וזהו קטן אמונה.
צריך למצוא את הדרך איך חיים בשני עולמות.
לעיתים אדם מנסה לחוות את העולם המוחשי על פי העולם האמוני. להכריח ולשכנע את עצמו שמה שהוא רואה ומרגיש פה בעולם זהו דמיון ומצג שווא. אך זוהי טעות, התורה נכונה גם אם לא אשכנע את עצמי שהחוויה משקרת אותי. זו התפיסה שצריכה להיות למאמין.
לצד נכונות התורה והאמונה האדם אמור לחוות את העולם כפי שהוא מופיע באופן הטבעי. אמונה מתוך המתח הזה – זו אמונה. אדם שאין לו אפשרות לחיות את המתח בין התורה למציאות, אין לו שייכות לאמונה.
ניסיון לסגור את הפער בין האמונה למציאות לעיתים מביא בכנפיו גם אכזריות. כי כשאדם נמצא בפני אסון, כשהוא צריך לנחם מישהו שפקד אותו אסון, אם מתוך המצוקה הוא יאמר לו שכל מה שקרה הוא טוב, מכל מיני סיבות הנשמעות לפעמים בבתי ניחום אבלים, הוא יהיה אכזרי כלפי המנוחם.
דברים רעים אכן קורים לטוב אך הם אינם טוב. אסור לנו להתבלבל ולמחוק את התחושות הטבעיות. החוש אינו מטעה.
כוחו של המאמין הוא דווקא ביכולת לחוות את הרע, את הכאב, בלי לקרוס. את זה הוא שואב מאמונתו. המאמין יודע שהדברים נעשים לטוב, שיש תכנית גדולה, לא ידועה, לא מובנת. מתוך עמדה כזו אפשר 'להחזיק' את המקרה הרע בלי לקרוס. כך גם אפשר לשאת בעול של אדם אחר שפקד אותו אסון בלי להישבר.
המאמין כאמור חי את העולם המוחשי כקומת בסיס ומעליו את קומת האמונה. אלו שני העולמות.
נח צריך היה להאמין שיהיה מבול על אף שבחוץ הכל יבש וצחיח. חוסר היכולת שלו להחזיק במתח השאירה אותו בקומת העולם המוחשי.
זהו היסוד הראשון בעולם של אמונה, להיזהר שלא לסגור את הפער בין המוחשי לאמוני. להחזיק במתח.
העולם הרוחני אינו רק רעיונות כלליים, הכל מפורט ונמצא שם לפרטי פרטים. לא תמיד הכל מובן, אבל התמונה הגדולה מובנת.
העולם הקיים בתוך התורה אמנם מומשג בכלים שכליים, אך מאידך האמונה אינה אינטלקטואלית, הסתירה עדיין קיימת. השכליות נותנת עשירות בתוך העולם הרבגוני.
העולם שבתורה מלא בתוכן ובשכל, לעומת העולם המוחשי שמלא ברגש ומאד מבולבל. הגישה צריכה להיות: "אמנם אני לא מבין, אך זה אינו מפריע לי".
אסור לנו להפוך ולפרש את המציאות לפי מחשבות התורה. זו אפולוגטיקה, וכאמור, האמונה קיימת על אך הקושיות.
