מוכנות ורצון להשתנות

צורת העבודה הרוחנית שלנו עוברת דרך שינוי תמידי, זו היא דרישת התורה – לשינוי תמידי. זהו בניין הקדושה, עליו להיות שונה מהבניין הקודם. ושינוי הוא דבר שאורך זמן, לעיתים אף שנים.

כשאליהו זרק את אדרתו על אלישע, אלישע רצה לבוא עם אליהו, אך קודם לכן רצה לומר שלום לאביו ולאימו. משמעות הדבר היא שכשאלישע היה מעוניין ללמוד מאליהו הוא הבין שעליו להיוולד מחדש, לצורך כך הוא הלך לומר שלום לאביו ולאימו.

כשקרא אלישע על אליהו: "אבי אבי רכב ישראל" מובא בילקוט שמעוני כי קריאתו 'אבי אבי' הייתה כעל אביו ואימו, אך מפני שאין זה כבודו של אליהו לקוראו 'אימי', קראו 'אבי אבי'. אצל אליהו נולד אלישע מחדש, זהו שינוי – מאורע שבעקבותיו אדם חפץ להשתנות – לצורך כך הוא מבין כי עליו להיוולד מחדש.

האפשרות שיעלה בליבו של האדם הרצון להשתנות, היא על ידי פנייה של מישהו אחר, חיצוני לו – על ידי פנייה של רב או מורה רוחני שיאמר לאדם כי הוא מבקש ממנו שינוי או התקדמות. האדם צריך שמישהו יאמין בו כדי שזו תהיה פנייה מבחוץ, כזו שתתן לו מוטיבציה. כשאדם חי וחושב לעצמו אין בו יכולת של שינוי.

אך לפני שנבחן את השינויים הרצויים, עלינו לשאול את עצמנו מדוע אנו חפצים להשתנות? מדוע אלישע היה מעוניין להשתנות?

המשגיח ראה בעין יפה את אותם בעלי תשובה שבאו לעשות שינוי. זו גדלות לבוא ולהשתנות. אנשים שיש להם חיים טובים ומסודרים היטב, ולא באו מחמת משבר או חיים רעים, אלא מתוך חיים נורמטיביים וטובים – ובכל זאת ביקשו שינוי. 

עלינו להבין: מדוע הם רצו להשתנות? מהו הדבר שבעקבותיו האדם מבקש שינוי?

שינוי הוא שאיפה לדבר מה שחסר לאדם. הוא עשוי להתרחש רק כאשר מישהו חיצוני רוצה ודורש זאת, כאליהו שזרק את אדרתו על אלישע. כך אלישע נענה לבקשת אליהו.

ושוב נשאל – מדוע הלך אלישע אחר אליהו? מדוע בחר לערוך שינוי בחייו? הרי בפשטו של מקרא מדובר בפעם הראשונה בה אלישע רואה את אליהו. מה היה שם, באותו המפגש, שגרם לו ללכת ולהיוולד מחדש? 

(אומנם בחז"ל נראה שהוא הכיר אותו קודם. הרי הסיפור בהר הכרמל התרחש קודם לכן, ועל הנער ששפך שם מים אומרים חז"ל כי היה זה אלישע שהוציא מים מתוך אצבעותיו. כלומר – הוא כבר הכיר אותו. אך כאמור אין זה הציור בפשוטו של מקרא.)

ככלל, אפשר לומר שאנו כציבור לא מעוניינים להשתנות.

לעיתים אנו מרגישים שצריך לעשות משהו, אבל כשזה מגיע לשינוי אמיתי ישנה נסיגה, וכך קורה שההתמקדות שלנו היא בהווה, בכך אנו מעמיקים את הקיים ולא נולדים מחדש.

הדבר מתבטא וצורם בכך שהכל צפוי מראש – מה יהיה המהלך בסוגיה כמו גם בכל שטחי החיים. לעיתים אפילו האנשים איתם אנו באים במגע – הם צפויים, ואין בפיהם חידוש אמיתי.

הסיבה לחוסר השינוי נעוצה בכך שאין מישהו שמבקש מאיתנו שינוי. אין רב שידרוש מאיתנו, שיבקש מאיתנו. אין את הפנייה אלינו.

כשהאדם נמצא רק עם עצמו, הוא אינו יכול לצאת מעצמו ולהיוולד מחדש. בתיאור של אליהו ואלישע, אליהו זרק את אדרתו על אלישע, זו זריקה שמבטאת את הרצון של אליהו להתגלות באלישע, וזו המשמעות של זריקת האדרת – בגד הוא הכבוד של האדם.

כך פירש הרב הוטנר את זריקת הבגד, כאירוע בו אליהו לא אמר משהו בעל תוכן אלא עשה מעשה שיבטא את רצונו מהתלמיד, כשהתלמיד היה צריך למצוא בתוכו את הרצון להשתנות ולהיוולד מחדש, ללכת אל הבלתי נודע.

אך גם אחרי דרישת הרב, כמו אליהו שזרק בגדו על אלישע, עדיין עלינו להבין מדוע רוצה התלמיד – אלישע – להיוולד מחדש? הרי זו תשוקה שאמורה להגיע מהאדם עצמו. כמו הסבא מקלם, ש'החזיק' במשך עשרים שנה אמירה של ר' ישראל, שאמר לו. עשרים שנה שהוא לא השתנה, אבל ידע שיש מישהו שרצה ממנו דבר מה. שתובע שינוי.

שינוי הוא אכן קשה מאד, זו הליכה לבלתי נודע. הקרקע נשמטת מתחת לרגליים. וכמו שהמשגיח קרא לכך "אחור וקדם צרתני" – המדרגה למטה כבר נעלמה, אין לאן לחזור. זהו התיאור של מי שמשתנה – הוא יצא למסע שאין הוא יודע מה יהיה בו, להיכן יגיע.

לעיתים אנו לא משתנים על אף שאנו מספרים הרבה סיפורים על אנשים גדולים שעשו מעשים יוצאי דופן, ובכל זאת אין לנו את הרצון והתשוקה להשתנות. סיפורים אלו רק נותנים שמות ופנים לאותן מעלות, אך אינם מייצרים מוטיבציה אצל האדם. רק פנייה ממורה רוחני עשויה לייצר את אותו שינוי מיוחל.

ועדיין אנו שואלים את עצמנו – מהו הדבר שגורם לאדם לרצות להשתנות.