מדוע במצבים כאלו לא עולה מחשבת אמונה, שגם במצב הקשה ישנה עבודת ה', שגם באופן הנורא והקשה ישנה צורה ואפשרות לעבוד את ה'? לעיתים, אם נעלה את זה על דל שפתינו, יקראו לכך ייאוש. אנו נצמדים בחזקה לשגרה המוכרת והרגילה, כשאנו מנסים לחזור אליה בכל הכוח וכך גם לחשוב על עבודת ה' – רק במקום המוכר והידוע לנו. אין מחשבה על עבודת ה' בצורה אחרת. והרי אדם צריך 'לעשות עבודת רבו עיקר ועבודת עצמו טפל', כדברי "חובת הלבבות".
עברנו בתקופה האחרונה אירועים משמעותיים, כאלו שהיו הבטחה לשינוי משמעותי בחיינו. הייתה זו הקורונה ששיתקה את העולם, שעצרה את כל מה שהכרנו. ואחריו התרחש אסון מירון שהיה האירוע ההמוני הראשון שהיה בציבור שלנו אחרי הקורונה, והנה – אסון כל כך גדול.
האם יצא שינוי מאירועים אלו? האם ההבטחה הזו תממש את עצמה ואכן העולם לא יהיה כפי שהיה, או ששוב הכל יחזור בדיוק למקומו, והאנשים ישכחו וימשיכו את שגרת חייהם בדיוק כפי שהייתה קודם לכן?
נתבונן על האמונה כפי שמתגלית בזמני דחק ואסון. לעיתים, כשמתגלית מחלה או צרה דומה המאיימות לעצור את החיים או לשנות אותם מקצה לקצה, האמונה והייחול הבלעדי הם שהכל יעבור וישוב לתיקנו.
מדוע במצבים כאלו לא עולה מחשבת אמונה, שגם במצב הקשה ישנה עבודת ה', שגם באופן הנורא והקשה ישנה צורה ואפשרות לעבוד את ה'? לעיתים, אם נעלה את זה על דל שפתינו, יקראו לכך ייאוש. אנו נצמדים בחזקה לשגרה המוכרת והרגילה, כשאנו מנסים לחזור אליה בכל הכוח וכך גם לחשוב על עבודת ה' – רק במקום המוכר והידוע לנו. אין מחשבה על עבודת ה' בצורה אחרת. והרי אדם צריך 'לעשות עבודת רבו עיקר ועבודת עצמו טפל', כדברי "חובת הלבבות".
ברור הדבר שנכון וצריך לעורר רחמי שמים ולהסיר מאתנו את האסון. אך האם אפשר לחשוב גם על שינוי, על עבודת ה' באופן שונה?
מה צריך להיות בנו כדי שנשתנה? מדוע ברגע האמת אנו חוזרים לשגרה ולא מוכנים להתמסר לשינוי המזמין?
הדבר קיים לא רק במחלה מסכנת חיים, אלא גם באירוע כספי שיתכן בו הפסד גדול, וכל מה שעובר לאדם בראש הוא כיצד להיפטר מהסכנה הכספית ולא להיות מחויב בסכום העצום.
מדוע חלק מהמחשבה לא מופנה לחשוב על כך שגם בסיטואציה של הפסד ישנה דרך לעבודת ה'? מדוע ההתמקדות והמחשבה היחידה היא באופן שבו אנו יוצאים מהבעיה?
שינוי, לפעמים, מגיע מדבר שאדם עבר בחיים, למשל: שינוי תזונה בעקבות חובה רפואית – בו חיי האדם מקבלים פרספקטיבה שונה על הדברים ה"קיימים" בחיים. הוא מבין שאם הצליח ליצור שינוי כזה, הרי שדברים רבים נוספים יכולים להשתנות, וזה אכן משנה תודעה. לעיתים אפילו שינוי טכני יכול לשאת משמעות גדולה של שינוי תפיסה על כל החיים.
אך לרוב אנו מנסים לחזור בכל הכוח לשגרה ולא מסכימים להכניס את השינוי לתוך חיינו. לעיתים אנו יודעים שצריך לעשות משהו, אך עדיין פוחדים ולא מעוניינים בשינוי. הכוח המעוניין להמשיך את הידוע חזק מאתנו.
וזו שאלה שאנו צריכים לפתור – מהו הדבר שגורם לאנשים להשתנות? מדוע ישנם אנשים המעוניינים בשינוי, ועושים עם כך משהו ייחודי בחייהם, ויש את המתחפרים במקומם שאינם מסכימים לחשוב אפילו על כיוון של שינוי?