אין אהבה – אין עטרה כענוה – קצת דברים על ר' גרשון

וקצת דברי הספד על הגרי"ג אדלשטיין זצ"ל

אין אהבה כאהבת ה'. אין למד כלהג התורה. אין עטרה כענווה.

"אין אהבה כאהבת השם". משמעות הדבר היא שהאהבה הגדולה ביותר בעולם, יותר מכל האהבות שישנן היא אהבת ה'. מהן כל האהבות שבעולם? מה זה נקרא בן אדם אוהב? נתבונן ונעמיק בדברים.

ידוע הסברו של ר' חיים שמואלביץ  שהאדם איננו אוהב את האוכל, כי אם הוא אוהב אותו מדוע הוא אוכל אותו, אלא האדם אוהב את עצמו. כוונתו לומר שאהבה איננה בנויה על התועלת שיש לנו מן הדבר, המאכל מביא לנו תועלת בכך שהוא טעים לנו, אך זאת איננה אהבת הדבר עצמו.

אם כן מהי האהבה? הרוקח כאן מותח קו מהאהבה הרגילה לאהבת ה', שאין אהבה כאהבת ה'. מתוך דבריו קשה לי על המורגל לומר שאהבה בנויה על נתינה, כי באהבת ה' לא ניתן לומר כך, היא איננה מושתת על נתינה לה', ובכל זאת השיא של תנועת האהבה היא אהבת ה'. כשהרמב"ם מדבר על אהבת ה' ביד החזקה הוא מדבר על חוכמתו יתברך, בספר המצוות הוא אומר שלומדים תורה וכך נהנים מהשגתו תכלית ההנאה, וזה נקרא אהבה. לא כתוב שם שהנתינה היא הדרך לאהבת הבורא עולם. איננו נכנסים כעת להבנת דברי הרמב"ם אך הגדרה זו שאהבה בנויה על נתינה קשה בעיני.

ניתן להציע כי פירוש כוח האהבה הוא, כשאנו אוהבים בן אדם, תנועה זאת של אהבה היא שהוא תופס מקום מרכזי בחיינו, החיים מסתובבים סביבו. כשאני אוהב מישהו עלי להיות מסוגל שהוא יהיה מרכזי בחיי. זאת היא אהבה פשוטה, אהבת בני זוג, אהבת הבנים, שהאהוב תופס מקום מרכזי בחיי. לא מדובר על נתינת כבוד, על הקשבה, אלא על נתינת מקום מרכזי בחיים. זוהי פירושה של האהבה. 

ישנה אהבה רגילה בין בני אדם, ואהבת לרעך כמוך, אהבה זאת היא שאנו מסוגלים לשים את השני במרכז החיים שלי. כאן נוכל להזכיר את הראש ישיבה ר' גרשון אדלשטיין זצ"ל ששמענו שהוא היה מומחה בכך, לשים את השני במרכז, גם ילד קטן, גם אדם שלא נתן לו כלל תועלת, הוא ידע לשים במרכז ולעודד אותו. לא היה זה מכוח חשבונות מה יהיה בעתידו, אלא בשל כך שהוא תפס מקום מרכזי בחייו, וממילא אם הוא במצוקה וצריך משהו הוא מיד נזעק לכך, כל חייו הסתובבו סביב אותו בן אדם. זאת היא תנועה של אהבה.

תפיסה זו חשובה גם בענייני שלום בית, הנקודה היא שאינני עושה את הצרכים שלי או של השני כמרכז לחיים. זה מסוכן. אם אני מפרש מהו הצורך של השני ומנסה למלאות אותו, יתכן ואני טועה חמורות, כי איני שומע נכון את צרכיו. קודם לכן השני צריך להיות מרכזי בחיי, לפני מילוי הצרכים שלו, הוא בעצמו צריך לתפוס מקום מרכזי שחיי יסתובבו סביבו, ולאחר מכן מקום מילוי צרכיו. כל אדם נשוי מכיר חוויה זאת, שהוא בא למלאות את רצון השני, רצה להיות מאוד נחמד, והצד השני לא הבין כלל מה הוא רוצה. הדבר נובע מכך שהוא ממוקד בהבנת הצורך ולא בהבנת המקום בו השני נמצא. יש לשים את האדם השני עצמו במרכז, זה נקרא לאהוב, להעמיד את האהוב במרכז עולמך.

מכך נבוא לביאור דברי הרוקח "אין אהבה כאהבת ה'". לאהוב את בורא העולם זאת עבודה גדולה. אהבה זאת פירושה שהקב"ה צריך להיות מרכז בחיים שלנו. הדברים מפורשים בפסוקים ובדרשות חז"ל. "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך" דרשו חז"ל (ברכות סא, ב) "אפילו הוא נוטל את נפשך", "אפילו הוא נוטל את ממונך", זהו הגדר של האהבה. 

מדברי חז"ל למדנו שאהבת ה' איננה מבוססת על כך שאנו מקבלים ממנו משהו, אדרבה הוא לוקח מאיתנו. נוטל את ממונך, מדובר על אדם שיש לו כסף נקי לגמרי, כי אם הכסף איננו נקי הרי שנטילת הכסף ממנו היא מתבקשת ואין בכך מדד לאהבת ה', כסף זה בכל מקרה איננו מגיע לו כלל והקב"ה מחזירו למקומו. א"כ מדובר בכסף המגיע לאדם גם בהסתכלות החמורה ביותר, והקב"ה פשוט לוקח אותו מן האדם כשאין לכך שום סיבה בעולם, כשהדבר לגמרי לא צודק. זה פירוש נוטל את ממונך. ואנו צריכים לאהוב את הקב"ה בכל זאת. 

לא ניתן לפרש שאף שהקב"ה נוטל מן האדם ממון, הוא מקבל בעבור זאת עולם הבא שהוא יותר מן הממון, כי אם כן הוא לא נטל את הממון, אלא זאת רק מכירה, זה עשיית עסק – כסף תמורת עולם הבא. "נוטל את ממונך" היינו שהוא נוטל ולא מחזיר, וזה נגד האדם, וא"כ כיצד ניתן לאהוב אותו? התשובה לכך שהאהבה איננה באה בשל התועלת, אלא בשל תפיסת המקום המרכזי בחיים.

יתר על כן גם האמור "אפילו נוטל את נפשך", היינו גם ללא כל סיבה ובעיה, פעמים אני פוגש מקרים כאלו שאין כל סיבה מוצדקת לנטילת החיים, במקרי פטירה של ילדים, כשפוגשים אדם שהקב"ה נטל את נפש בנו, לא ניתן לשפוט אותו, יתכן ויש לו טענות על הבורא עולם, מה עשה הילד הוא היה צעיר אין בו חטא, מדוע ניטלו חייו. וכאן מדובר בדבר חמור יותר וגרוע יותר, הקב"ה נוטל את נפש האדם עצמו. ואם כן מדוע שאדם זה יאהב אותו? הנקודה בכך היא שהאהבה איננה תלויה בקבלת תועלת, האהבה תלויה בזה שהשני מרכזי בחיי, ולכן אפילו נוטל את נפשך ואפילו נוטל את ממונך, משום שהוא הדבר המרכזי בחיי והם סובבים סביבו.

אין זה משום שהכל לטובה, אלא מפני שהוא מרכזי בחיי. איננו אוהבים את הילדים או בת הזוג משום הטובה שהם עושים לנו. אלא בשל כך שהם מרכזיים בחיים שלנו. כך גם אהבת ה' היא לא בשל הטובה שעשה לנו, אלא בשל כך שהוא מרכז חיינו, כל חיינו סובבים סביב בורא העולם.

אלו הם דברי הרוקח "אין אהבה כאהבת ה'",  הנקודה בעבודה של אהבה היא שיש משהו מרכזי בחיי שהוא איננו אני, ואיננו התועלת שלי. והמקסימום של האהבה היא אהבת ה' היינו שהבורא עולם הוא מרכז החיים שלנו. באהבת אדם לזולתו לא מצינו את הדרישה אפילו הוא נוטל את ממונך אפילו הוא נוטל את נפשך. אדרבה "הבא להורגך השכם להורגו". משום שבאהבה זאת השני הוא מרכזי בחיי אך לא בצורה שהוא נכנס לתוך חיי באופן שלילי. אך מרכזיותו של בורא העולם בחיינו היא אף באופן זה שהוא נכנס בחיים גם באופן שלילי, ועדיין יש לאהוב אותו כי הוא מרכז חיינו.

תנועה זאת הייתה מרכזית מאוד אצל ר' גרשון, כפי ששמעתי, הוא לא תפס את עצמו כמרכז אלא את הזולת. מכיריו ראו זאת, שרצונו של בורא העולם היה מרכז בחייו. ידוע שהוא עשה דברים שבזמנו נראו כלא הגיוניים, מי שמכיר את ההיסטוריה יודע זאת. אך הוא עשה אותם כי הנושא המרכזי בחייו היה הקב"ה, התועלת של הישיבה, נקיות במידות, אלו הדברים שעמדו במרכז עולמו. הוא לא העמיד את עצמו במרכז, אלא את הדברים הנעלים, הוא אהב זאת, אהב את ה'.

עלינו לעבוד על כך, על האהבה לדברים הנכונים. על ואהבת לרעך כמוך, על בן אדם לחברו, אך השפיץ, השיא של האהבה היא אהבת ה', שהוא תופס את המקום המרכזי בחיינו, אף אם הוא הולך נגדי לכל הדעות, בכל זאת הוא נשאר במרכז עולמי. 

אנו מורגלים לומר זאת מן השפה ולחוץ, מאמינים בבורא העולם, הוא נתן והוא עושה הכל. זה נכון, אך בשל כך אנו משכנעים את עצמנו שזה באמת טוב לנו. לא צריך לשכנע כך. הקב"ה הוא מרכז החיים מבחוץ ובפנים, בין אם זה טוב ובין אם לא טוב. בשני הצדדים הוא מרכז החיים. וכאמור בפסוק (תהילים כג, ד) "שבטך ומשענתך המה ינחמוני", היינו לא רק המשענת באה מהשי"ת אלא גם השבט, לא רק מידת החסד אלא גם הדין. ובכל זאת המה ינחמוני, משום שהקב"ה הוא מרכז החיים שלנו. זה פירוש אין אהבה כאהבת ה', אנו לומדים שיש לתפוס את אהבת ה' בקו אחד עם כל האהבות שבעולם, והיינו שהוא מרכז חיינו, וזהו כוח האהבה.

"אין למד כלהג התורה". את המילה להג מצינו בספר קהלת (יב, יב) "ולהג הרבה יגיעת בשר", ובראשונים שם יש מפרשים ש"להג" הוא כמו "להגות" ומלשון הגיון. המילה "למד" אין פירושה לימוד, אלא למד כמו מלמד הבקר, זהו כלי מסוים הנתון על עורפו של השור המושך במחרשה, שאיננו מאפשר לו להביט לצד, אם השור מסתכל הצידה הוא יפנה לשם ולא יחפור תלם ישר, לשם כך שמים מסמר בצד ראשו של השור שלא יוכל להזיזו לצד, וכך יסתכל רק ישר וילך ישר. זהו מלמד הבקר. וכך פירוש האמור כאן "למד", היינו מסמר זה המשאיר את השור בדרך הישרה, כך גם על האדם ללכת ישר בתוך העולם שלו, הוא צריך ישרות ולשם כך הוא זקוק ללמד – לאותו מסמר שלא יתן לו ללכת לצד.

יתכן וה"למד" יהיה מעמד ציבורי, תחושת מה יאמרו הבריות, הדבר משאיר את האדם ישר, הוא עושה מה שכולם מצפים ממנו. יתכן והוא יהיה החלטה שהוא עושה בדיוק כפי שעשו בדור הקודם, מעתיק ממש מילה במילה, כך הוא בטוח שהוא הולך ישר. הרוקח כאן מלמדנו שאותו המסמר שמיישר את האדם, ה"למד", שמשאיר אותו רק בתלם שבו הוא צריך לחרוש, זהו ההיגיון של התורה, שהתורה מתקבלת על הדעת.

דבר זה ראינו רבות אצל ר' גרשון, כיום יש לנו ריבוי תורה וגאונות בתורה, אך לא תמיד הדברים הם ישרים, הם אינם מתקבלים בהיגיון. אדם יכול לומר רעיונות מפולפלים ויפים מאוד, אבל הם אינם הגיוניים לא מתיישבים על השכל. הם אינם היגיון התורה. כשלומדים תורה, לימוד עם כל המקורות ולא רק היגיון בעלמא, הרי שהתורה יכולה להיות אצלנו להיגיון, והיא המסמר שמשאיר את האדם ישר בחייו. למרות שהלהג – ההגיון בו עוסק האדם הוא רק להג התורה, רק היגיון תורני, הוא אינו לומד עוד חכמות שבעולם, אבל כשהלימוד הוא בצורה זאת שהוא נותן לאדם היגיון נכון. זהו המסמר הטוב ביותר שישנו לקבוע את האדם ללכת ביושר.

זאת היא עבודתנו בלימוד התורה, לא לעזוב את הלמדנות הרגילה, אך להוציא את ההיגיון מן התורה. יש שסבורים שההיגיון הוא חוץ לתורה וא"כ התורה צריכה להתאים להיגיון שלהם, בדרך זאת התורה איננה מסמר המיישר את האדם והוא נהיה עקום. על האדם לקבל את ההיגיון של התורה. לתורה יש היגיון שונה משלנו, כגון הדין שמצינו של פטור בעליו עימו, לכאורה זה דבר נורא, זה פתח פתוח לכל מיני אפשריות להיפטר מלהחזיר את החפץ בשלימות. אך התורה איננה תופסת זאת כך, זהו היגיון התורה. ההיגיון של התורה הוא לא תמיד ההיגיון שיש לאדם לפני שהוא לומד. אם התורה הייתה היגיון שלנו היא לא הייתה המסמר שמיישר, היינו נשארים בדיוק עם אותם המושכלות שהיו לנו לפני שנכנסנו לתורה.

עלינו לקבל את המושכלות של התורה, והם צריכות להיות היגיון, אבל היגיון של התורה. כשהאדם מקבל את היגיון התורה הוא הולך ישר בתלם, כמו הלמד שמיישר את השור לחרוש בתלם, כך התורה כשהיא הופכת להגיונית אצל האדם היא מיישרת אותו. זאת עבודה גדולה, היא דורשת צורת לימוד מסוימת, כדאי להשקיע בכך לכה"פ שעה או סדר מסוים, ללמוד תורה באופן שהיא נותנת היגיון שהיא מיישרת את הראש. לא מדובר על חיפוש אחר נוסח או גדר מסויים שמיישב את כל הקושיות שיש בסוגיא, אלא על לימוד בדרך שההיגיון של התורה מתיישב על השכל, וכך החיים שלנו עצמם מתיישרים יותר. זה פירוש דברי הרוקח "אין למד כלהג התורה" אין למד – מיישר, כלהג התורה – כהיגיון התורה. דבר זה, כפי ששמעתי, ראו אצל ר' גרשון זצ"ל.

"אין עטרה כענווה". עטרה היא דבר שהוא מעל הראש, הוא מתגלה, רואים את העטרה. הכתר שעל ראש המלך הוא הוא גילוי כבוד מלכות, זה נקרא עטרה. לכאורה ענווה היא דבר שונה לגמרי, את הענווה לא רואים. ענווה פירושה שהאדם מרגיש נמוך מכל אדם אחר, כמו שמצינו אצל משה רבינו שהיה עניו מכל אדם, ומסבירים הראשונים שהוא הרגיש עצמו נמוך מכל אדם, הוא מצא מעלה יתרה עליו בכל אדם ואדם. אם כן הענווה היא שהשני גדול ממני וזאת איננה עטרה, זהו דבר שאיש אינו רואה. 

לכאורה אם האדם הוא עניו, נמוך רוח, הולך בשולי הדרך, הרי שאין לו עטרה. אך כאן מבואר לא כך, העטרה שהיא מעל הראש, גילוי של גדלות, היא דווקא הענווה. דבר זה גם מצינו אצל ר' גרשון, שמענו עליו מעשים שלא ניתן לעשותם בלא ענווה, כך שאכן כל העולם ידע עליו, ועדיין הייתה לו ענווה.

כאן דרושה זהירות, יש אנשים שמוציאים את הענווה החוצה. נוהגים בהנהגות שמגלות על הענווה שלהם, כגון בלבוש בגד מסוים פחות מכדי דרגתם ותפקידם בכדי להיות ענווים. זוהי הצגה של הענווה בציבור, האדם מראה שהוא עניו. בכך צריך להיזהר משום שזאת היא גאוה. האמור "אין עטרה כענווה", מדבר בענווה אמיתית, ואז ישנה עטרה. אך כשהאדם מראה את הענווה שלו בחוץ זאת אינה עטרה. כאמור, ענין זה מצינו גם אצל ר' גרשון, לא פגשתי אותו מעולם, אך כך קלטו אוזני. איני יכול לומר הספד עליו כי לא הכרתי אותו, ולומר הספד על אדם בלא היכרות עימו יש בכך מן החוצפה. אך לא ניתן שלא לומר דבר, לכן רק נאמר כי הדברים אותם למדנו הם מתאימים מאוד לאישיותו ולהנהגתו של ר' גרשון זצ"ל.