אדר הכל אהבת ד' – ראוי ברכה רבת חדוה

ועד בהקדמת הרוקח

אדר הכל אהבת ה'. למד נכון לב טוב. עטרת החכמה ענוה יראה.  זיו התהילה זמר נעים. ראוי הברכה רבות חדוה.  

אנו עוסקים בלימוד הקדמת הרוקח, נקדים דברי הסבר מהי התועלת שניתן להפיק מלימוד זה. בימינו אנשים חשופים להרבה מאוד תוכן לימודי, ניתן לקבל שיעורים בשלל נושאים, בענייני אמונה, עבודה, ועוד ועוד, שיעורים רבים בכל שטחי התורה. הציבור חשוף לאינפורמציה רבה מאוד בצורה שלא הייתה מעולם, ומשתמשים בה רבות. יש לעמוד על נקודה חשובה שיש בכך.

אנשים רבים אוהבים להתחבא מאחורי טקסט או תוכן כלשהו. דהיינו לומדים ומלמדים דברים גדולים מאוד, מפרשים את הכתוב בצורה נפלאה, כך לציבור יש יד בספרי רבותינו, בנפש החיים, דרך ה', ספרי חסידות, והלאה. אך הציבור איננו נחשף לבן אדם עצמו, האדם הוא רק היכי תמצא ללמד את הספר, והציבור נחשף רק לספר. זהו קלקול גדול בעבודת ה', משום שעבודת ה' יש לעשות עם הבן אדם, אי אפשר לעבוד את ה' עם ספר. 

זכורני בהיותי בחור צעיר, שבתפילות ימים נוראים, עמד לידי אדם שהתפלל מתוך שלושה סידורים עם פירוש התפילה, הוא קרא את הפירוש על הקטע בסידור הראשון, ולאחר מכן בשני, ולאחר מכן בשלישי, וכך לאורך כל התפילה. ורציתי לפנות אליו באמצע התפילה ולומר לו שהקב"ה יודע לקרוא לבד, פתח את שלושת הסידורים ותן לו לקרוא. הקב"ה צריך אותך את האדם עצמו. זאת טעות בעבודת ה', מכוח ריבוי האינפורמציה לא תופסים שהאדם עצמו צריך להיות בעבודה ולא הידע הרב שהוא צובר, הידע הוא לכל היותר כלי שמגיע לבן אדם, אך בסופו של דבר צריך להגיע לאדם עצמו.

בלימוד הקדמת הרוקח אנו מוכרחים לפרש את דבריו מתוך הבן אדם שבנו, אי אפשר לברוח מכך, משום שאין בדבריו מספיק אינפורמציה מסודרת המאפשרת להבין את הדברים מתוך הלימוד בספר והדיוקים בו. זה לא שייך, ולכן יש לפרש את דבריו מתוך עצמנו. כשלומדים בספרים יתכן והמלמד מתחבא מאחורי הדברים, הדבר קורה גם לי לעיתים, זה יותר קל ונחמד להגיד את השיעור רק מתוך הספר. נראה כי היום הדבר אסור. עיקר מה שחסר כיום הוא שהבן אדם יהיה מסוגל לעמוד ברבים, בלא פחד לפרש דבר עם עצמו. אמנם יש לנקוט בכך זהירות רבה שלא ללכת בדרכים בלתי נכונות. דברי בלימוד זה באים מתוך לימודי עם המשגיח יותר מעשרים שנה, ואצל הגר"י דיוויד במשך יותר מעשור שנים. מכוח כך, ובציפייה לסייעתא דשמיא הבאה ע"י שימוש ת"ח, אקווה שלא נסטה לדרכים ללא מוצא. 

יש שטענו שאין מספיק תוכן מחויב בדברי הרוקח וניתן לפרש בהם מה שרוצים, אין זה נכון, אי אפשר לפרש ככל שרוצים, אך מוכרחים לפרש את דבריו עם עצמנו, אין אפשרות אחרת. זאת התועלת בלימוד זה. זהו הדבר שאני מוכרח לתת כעת. אינני אומר שגישתי לדברים היא האופן היחיד לגשת לטקסט, בלימוד הנפש החיים אני לוקח אחריות שזאת הגישה לטקסט אותה קבלתי מרבותי. אך כאן הספר אומר משהו בכיוון בו אנו מסבירים, אך הרבה מאוד מן הדברים שאומר הם באים ממני. יש בכך גריעותא, וגם מעליותא כי לא מקבלים צורת עיון ולימוד זאת במקום אחר. במקומות רבים האדם מקבל ידע והסברים אך לא את האדם עצמו, ומכך נוצר מיעוט עבודה, כי העבודה היא עם הבן אדם עצמו ולא עם ספר וטקסט.

"אדר הכל אהבת ה'". אדר הכל היינו היופי של הכל, והוא אהבת ה'. דברים יפים הם זוהרים בעצמם, דבר יפה יש לו יופי מצד עצמו, היופי כמו יוצא מתוך הדבר. זה הפירוש אדר, להאדיר, היופי של הדבר יוצא מעצמו, כמו בציור שהיופי הוא יוצא ממנו ואז הציור מדבר בעד עצמו. יופי יכול להיות בשטיקל תוירה, הוא יכול להיות פשוט יפה מצד עצמו, דבר יפה. מהו היופי של הכל? יופי צריך להיות דבר עמוק בתוך המציאות, כי המציאות מביעה את יופיה. אך היופי אינו המציאות אלא אהבת ה' דהיינו שהבורא עולם עומד במרכז. זהו דבר חידוש. היופי של כל דבר אינו נובע מעצמו, אלא מכך שאנו שמים את בורא העולם במרכז. 

כפי שראינו בדברי הרוקח קודם לכן, התורה היא דבר גדול יותר ממה שאנו חושבים, היא באה ממקום שיש בו יראה, כמו שכתב הרוקח "ראשית חכמה יראת ה', תחילת חכמה יראת ה'", היינו שהתורה מגיע ממקום שהוא הרבה יותר גבוה מאיתנו. מכך נבין את המשך הדברים שיופי בעצם בא ממקום בחוץ, היופי שלי אינו נובע ממני שאני צורה יפה או אומר דברים יפים, אלא היופי שלי נובע מכך שאני אוהב את הבורא עולם, שהוא בהחלט למעלה ממני. זה פירוש דבריו אדר הכל – היופי של הכל, הוא אהבת ה'.

"למד נכון לב טוב". יש ללמוד, והלימוד צריך להיות על יסוד נכון, דהיינו שהלימוד מושתת על לב טוב. מהם טוב ורע? התמצית של הרע הוא שאיננו פתוח למשהו אחר, הרע יש לו תמיד איזו שורה תחתונה, הוא רוצה משהו, כסף, תאווה, וכדומה. הרע יש לו את הדבר עצמו. אדם יכול לעשות הכל בשביל כסף, לעשות חסדים לעזור אבל בשביל כסף. כך זה כיום, חוץ מבציבור הבני תורה, אין בשום מקום אימון במישהו שעושה חסד בלא חשבון לעצמו. אין דבר כזה, זאת ההנחה הפשוטה, לא יתכן שמישהו באמת חושב על אדם אחר, תמיד יש חשבון עצמי בעשייה. זהו הרע, שבסופו של דבר הוא לא פתוח למשהו אחר. ההבדל בין רע לטוב, שהטוב פתוח למשהו אחר. 

עלינו ללמוד תורה, כשאדם לומד הוא מעצים את כוח שכלו, הוא לומד ומנסה להבין, ובכך את הוא מעצים את כוחו. כשיש ללומד פשט, מחשבה, הסבר, הבנה, זהו הלימוד. אך הלימוד יושב נכון כשהוא על לב טוב, כשהלומד מוכן להיות פתוח למשהו שהוא גדול, לא לדבר שהוא מחזיק מראש כמסקנה, אלא לתוכן אחר שאינו ידוע. זה נקרא טוב. כך האדם הוא טוב, כשהוא פתוח לעבר האחר בלא לחשוב על עצמו. אדם טוב כלפי שמיא היינו כשהוא פתוח לדברים בלא לקבוע מראש, הוא מוכן שהדברים יקבעו בשבילו מלמעלה, שהשי"ת יקבע בשבילו. זהו הלב טוב, ואז הלימוד נכון, הלימוד מגיע למקום נכון. אך לימוד מלב רע אינו מועיל, כי האדם עם ליבו הרע מעקם את הלימוד למקום שהוא רוצה. 

"עטרת החכמה ענוה יראה". אנו רוצים חכמה, החכמה היא מגדלת את הדבר. אדם חכם יש לו הרבה חומר גלם ברשותו. אדם שאינו חכם אין לו את החומר הזה הוא עני, אין לו עם מה לעבוד. חכם הוא במה שמקבל מרבו, וממילא בן אדם חכם שקבל מרבו יש לו דבר גדול בכיסו, וככל שקיבל יותר כיסיו מלאים יותר. אדם חכם הוא הוא בעצם אדם בעל רכוש, בעל אמצעים, יש לו דברים ששמע וקיבל. הרוקח מלמדנו כיצד נכון להשתמש בכך. 

אדם ששמע דברים, מרבנים, מאנשים גדולים, יש בידו כוח רב עוצמה, לא ניתן לפתוח את הפה כנגדו, לומר אחרת ממנו, הוא מצטט את גדולי ישראל, את אדירי המוסר, אי אפשר להתמודד עימו. בכך אמורים דברי הרוקח "עטרת חכמה ענוה ויראה", דהיינו השימוש בחכמה הוא בצורה של ענווה.

מהי הענווה? ענווה אין פירושה שאני נמוך ממך, הרמב"ן תלמידו של הרוקח מלמד באגרת הרמב"ן, שענווה פירושה שאני חושב שאתה גדול ממני. הדבר איננו דורש בדיקה, כל אדם הוא גדול ממני. על משה רבינו נאמר כי היה עניו מכל אדם, פירוש הדבר שראה כל אחד מכלל ישראל מהשישים ריבוא, שבדבר מסוים הוא גדול ממנו, זה פירוש האמור ענו מכל אדם, לא יותר עניו מכל אדם, אלא כלפי כל אדם. כך אומר ר' ישראל, שהענווה היא בין אדם לחברו לאחוז על כל אדם שהוא מעלי.

כשאדם בא להשתמש בחכמה שבידו מתוך ענווה, הרי שגם כשיש לו משהו למכור, משהו שיותר גדול מן העומד כנגדו, דבר שקיבל מרבותיו, הוא יכול להשתיק עימו כל אחד. זהו החכם. הרוקח מלמד כי "עטרת חכמה ענוה ויראה", הענווה היא בן אדם לחברו ויראה היא כלפי הבורא עולם. הכתר של החכמה היא הענווה, הפוך ממה שאנו חושבים שעטרת החכמה הוא היכולת שיש בידנו להשתמש בה. אלא אדרבה לנהוג בה בענווה, בבן אדם לחברו, לא לצטט כלפי אדם אחר באופן שלא יוכל לענות, מפני שהזולת הוא גדול ממנו, עלי לאפשר לו לפתוח גם את פיו, עם כל החכמה שיש בידי שקבלתי מרבותי. הכתר של החכמה הוא שהאחר הוא גדול ממני, ועם כל החכמה יש ליתן לו מקום לפיתחון פה.

"זיו התהילה זמר נעים". פירוש המילה תהילה היא מלשון "בהילו נרו על ראשי" (איוב כט, ג), היינו תהילה איננה הילול סתם לבורא עולם, אלא תהילות, שבח שלא נתפס בתוך הראש, דבר שבעצם אני לא יכול להביע אותו. היא שונה לגמרי מחכמה, חכמה היא דבר שניתן להביע, אך קריאת תהילים או שאר הילול לבורא עולם, הוא איננו ניתן להבעה בהירה, כמו שיעור בגמרא שבו מפרקים כל מילה ומבינים את תוכנה, התהילה היא הבעה כללית אחת גדולה, שבה איננו מבינים בדיוק כל פרט. הדבר בולט מאוד בספר תהילים שיש בו דברים רבים לא מובנים לאומר, אך אין לך דבר המחמם את הלב יותר מאמירת תהילים, משום שיש לאדם את ההרגשה שההילול הוא דבר גדול, הוא מעבר.

זיו התהילה היינו הזוהר של התהילות שהם כאמור דבר גדול, והוא זמר נוי. זמר נוי איננו עבודה אינטלקטואלית ואך גם לא עבודה בלתי מובנת, הנקודה שיש באמירת תהילים שהאדם שר נכון. התוכן יותר גבוה מן האדם, אך האדם צריך לשיר אותו נכון. זה זמר נעים. זמר איננו כמו שיר, השיר הוא המילים והזמר הוא הניגון, ניגון הוא דבר שנעים לאוזן ונותן הרגש נכון. התהילה היא דבר גדול שבא מעבר לאדם, אך גם היא צריכה להגיע למקום שהדבר נשמע נכון, נשמע טוב, לא נשמע מוזר. זה פירוש "זיו התהילה זמר נעים", שגם התהילה שהיא דבר גדול מן האדם צריך שיהיה לה צליל נכון. 

"ראוי הברכה רבות חדוה".  הברכה היא דבר שיש לקבלו מבורא העולם. וכאן ישנה הבחנה חשובה. פעמים רבות אנשים מבקשים בקשה בשל מחסורם, משבר, חולי, קשיים עסקיים, וכן הלאה. אך מעטים אנשים המבקשים ברכה כשטוב להם, הם סוברים שאינם ראויים לברכה שהרי טוב להם. זאת טעות. הראוי לברכה הוא מי שמוגדר כ"רבת חדווה", אדם שניגש לחיים בצורה שטוב לו הוא הראוי לברכה, אדם שרע לו ראוי לכך שירחמו עליו, אך אין זו סיבה שיזכה ליותר ברכה.

זאת עבוה גדולה בתפילת בשמונה עשרה, כשאנו באים ומבקשים ברכה מהבורא עולם, אנו מחפשים את הבעיות את המחסור, אך בכלל יתכן שכבר יש לנו ואיננו חסרים, על כך איננו חושבים. אנו מכוונים בברכות שבהם יש לנו בעיות, מדוע איננו בוחרים את הברכות שבהם טוב לנו? 

זאת גישה אחרת, כך האדם ראוי לברכה, כשהוא מלא שמחה. משום שהברכה באה ממקור עליון שנותן יותר ויותר, והראוי לכך הוא דווקא האדם שטוב לו במה שיש לו, ולכן הוא ראוי ליותר, ומי שלא טוב לו עם מה שקיבל כבר יתכן והוא ראוי לרחמנות אך לא לקבל יותר. זה פירוש דבריו "ראוי הברכה רבת חדוה", האדם שמכיר ומתבונן במה שטוב לו – הוא רב חדווה, הוא הראוי לקבל שפע ברכה מהקב"ה.