אם אני אומר את זה אנשים אומרים: אתה לא מבין, בטחון עצמי זה דבר אחד וגאווה זה דבר אחר. אבל ה'חובות הלבבות' אומר שאין דבר כזה בטחון עצמי. אתה תמיד צריך אישור, אבל אם אתה גאוותן אתה נותן אישור לעצמך, אתה עומד מול המראה ואומר: לא נורא, אפשר להמשיך כך.
זו לא סכיזופרניה, זה דבר טבעי שאדם נותן אישור לעצמו, אבל בלי אישור אי אפשר לחיות.
ביטחון עצמי
שבוע שעבר דיברנו על האסון שקרה שם במירון.
אתם צריכים לדעת דבר אחד. בעצם כל הדיבורים שהיו. שלי, ואני חושב שגם של אחרים, היו דיבורים שלא במקום הנכון. היינו צריכים לחשוב הרבה יותר.
דבר כזה, אסון של אנשים רבים, זה מהדברים הנוראים, בעצם צריך הרבה יותר זמן כדי לפעול נכון. רק אני ראיתי שיש צורך לדבר מסיבה אחרת. כולם מדברים, אז גם לי יש צורך לדבר. חשבתי שאולי צריכים להשמיע קול קצת אחר ממה שהולך ברחוב או בעולם. זה מותר. אבל בעצם זה לא נכון.
בן אדם שרוצה בסופו של דבר לקבל תועלת בעבודת ה' לא יכול לבנות על התפעלות. התפעלות לא עושה את העבודה, 'שוק' לא עושה עבודה. ההתפעלות של ר' ישראל זה משהו אחר.
עבודה, שינוי, רושם בבן אדם, נעשה על ידי 'חזרה עליו וההתמדה' כדברי רמח"ל במס"י. על ידי שחושבים שוב ושוב, על ידי שמתבוננים עוד פעם ועוד פעם, אז כולי האי ואולי.
אחת הבעיות שלנו היא, שאנו מתפעלים וחושבים שצריך לעשות משהו ואפשר לקשר ישר משהו מההתפעלות הנוראה הזו שהיא יוצאת מגדר הכלים שלנו.
אין לאף אחד כלי להכיל ארבעים וחמש הרוגים, עם המשפחות ועם הסביבה, עם הטרגדיה של היתומים והאלמנות. אין לאף אחד כלי להכיל את זה, ממילא ההתפעלות יותר גדולה מהכלי שלי. מצד אחד עצם העובדא שזה גדול מהכלי שלי אומר לי שצריך להשתנות, אבל מצד שני אין מה לעשות, כי זה גדול עלי.
ה'ווארט' של השינוי שעל ידי התפעלות הוא שאין מה לעשות. כאן צריך השכל להיכנס. להמשיך את זה, להתבונן בזה ואז לעבוד.
אני יודע שהציבור לא עושה את זה, ממילא אומרים: לכל הפחות צריך להשתמש בהתפעלות האדירה הזו כדי לעשות איזשהו רושם. זו טעות. כי סותמים את הפתח של העבודה עם דלת ברזל. דלת עם חותמת של אישור הרבנים עליה.
אתה סוגר את הדלת. כי אתה מרגיש: התפעלתי, הזדעזעתי, עשיתי משהו! אבל לא עשית את הדבר הנכון. כי צריך להתבונן.
בעצם עשיתי שבוע שעבר שטות. הייתי צריך להגיד שאין לי מה להגיד. אבל אז היו אומרים: "וידום אהרן". יש פה מעלה נפשית של הרב לויכטר. כדי לצאת מזה אמרתי משהו, אבל זו לא התגובה הנכונה. ודאי שצריך להתייחס לאסון בצורה של עבודה, אבל קודם כל זה צריך להעסיק אותנו הרבה זמן.
שום דבר לא מעסיק אותנו, גם דברים שנמצאים אצלנו בחיים כמו מחלות אישיות שצריכות להעסיק אותנו, לא מעסיקים אותנו. לא שמים אליהם לב. דוחים אותם. אתה לא משתנה בגלל שיש לך מחלה שמגבילה אותך בתפקוד, אלא מסתדר איתה. אוכל בצורה מסויימת וכו' אבל לא משתנה בגללה.
אל תדאגו, אני לא אזכיר לכם כל חודש 'מה עם מירון', כי כבר יש דברים חדשים. הקב"ה לא מרפה מאיתנו. אנו לא יודעים היכן אנחנו נמצאים. לא מספיקים אפי' לנשום וכבר יש צרות צרורות חדשות. אך צריך לדעת שלא ההתפעלות יתר היא זו שתביא אותנו לשינוי. היא דוחפת אותי לשינוי כי הנושא הוא גדול ממני ואני לא יכול להכיל אותו. המסר הוא שצריך להשתנות כי משהו גדול עלי. אבל בזה לא יוצאים ידי חובה, רק על ידי עבודה שנותנת לך אפשרות לחיות עם זה.
הרגשתי חובה להסביר מה שדיברתי בשבוע שעבר. אני חושב שבדור שלנו צריך להגיב מזויות שונות. וכיון שבציבור היתה רק זוית אחת הרגשתי צורך לפתוח זוית אחרת. לא שאני צודק והם טועים, רק צריך לשמוע כמה זויות.
בטחון עצמי
העירו לי הערה מאוד נחוצה ואני רוצה לפתוח איתה. פשוט לא ניסחתי את זה בצורה כזו, אבל אחד השומעים כאן ניסח את זה בצורה מאוד חכמה.
אתם רוצים בטחון עצמי. מי לא רוצה בטחון עצמי. אך בעצם ה'חובות הלבבות' אמר: אין לך בטחון עצמי, אין, אין, כי כל אחד צריך אישור מאחרים.
בטחון עצמי הוא פראזה, הוא דבר ריק, כי כל אחד צריך אישור מאחרים.
מי שיש לו אוזניים מבין עכשיו את העומק של המס"י שאומר שגאוותן 'מחשיב עצמו בעצמו'. זה תמיד היה לי מוזר, מה זה 'מחשיב עצמו בעצמו.' אבל הכוונה שגם הוא צריך אישור אבל יש לו אישור מעצמו.
אם אני אומר את זה אנשים אומרים: אתה לא מבין, בטחון עצמי זה דבר אחד וגאווה זה דבר אחר. אבל ה'חובות הלבבות' אומר שאין דבר כזה בטחון עצמי. אתה תמיד צריך אישור, אבל אם אתה גאוותן אתה נותן אישור לעצמך, אתה עומד מול המראה ואומר: לא נורא, אפשר להמשיך כך.
זו לא סכיזופרניה, זה דבר טבעי שאדם נותן אישור לעצמו, אבל בלי אישור אי אפשר לחיות.
האפשרות היחידה לחיות בלי אישור מאחרים הוא על ידי 'בטחון'. אפשר לראות את זה ב'אור החיים' שאומר לגבי קין שה' שאל אותו: 'למה נפלו פניך'? הרי דבר שבקדושה לא צריך אישור, לא צריך הסכמה מאחרים. הבו"ע לא הוריד את האש על הקרבן של קין, אבל קין היה צריך לחשוב שלא צריך שהאש תרד מהשמים. אם אתה עושה דבר שבקדושה אתה לא צריך אישור, אבל דווקא אם כולו שייך לקדושה, אז לא צריך אישור.
זו הסוגיא. אדם צריך אישור תמיד חוץ מאותה מעלה של בטחון שאני מבין שאני עוסק ברצון של הבו"ע, זה הדבר החשוב שיש לי, שם זה הבסיס שלי. אז, אני לא צריך שום אישור.
זה אולי נקרא לקרא את ה'חובות הלבבות' בצורה מודרנית. כל העולם כולו חושב על בטחון עצמי. והוא אומר שלכולם חסר בטחון עצמי, חוץ מאלו שיש להם בטחון בבו"ע. אם הבסיס שלך הוא עבודת ה' אתה לא צריך אישור של אף אחד. אתה מעוגן בעבודה של הבו"ע ולא צריך אישור של אף אחד.
הייתי רוצה לעמוד מול פסיכולוגים ולומר להם את זה. אני חושב שהבטחון העצמי שלי היה יורד באותו רגע. הם היו אוכלים אותי.
בואו נשתחרר מהמושג הבעייתי הזה שנקרא בטחון עצמי. מושג שאף אחד לא מבין את זה בדיוק. ונאמר כמו שראינו כאן שכל אחד צריך אישור מאחרים, ורק בעל בטחון יכול להשען על האמת ועל העבודה.
חנופה
'…ומהם שהבוטח באלהים יביאנו הבטחתו עליו שלא יעבוד זולתו ושלא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם ולא יעבדם להתרצות אליהם, ולא יחניף להם, ולא יסכים עמהם בבלתי עבודת האלהים, ולא יפחידהו ענינם, ולא יירא ממחלקותם.'
מידת הבטחון עומדת מאוד חזק על הרצפה. אני עוסק עם דבר אמיתי וזה ממלא אותי. ממילא אם אני מוכיח מישהו אני לא מייפה את התוכחה ולא מחניף לו.
אנחנו מכירים את זה מהיחס שיש לאנשים עם אנשים עשירים. זה תלוי במעמד שלך מה נקרא אצלך עשיר. אבל אם יש לו תשע ספרות כולם מסכימים שהוא עשיר. שמונה גם כן, שבע יש שמסתפקים בזה, ואם עשר… אז ודאי זה בסדר.
אם הוא עשיר, אני לא יכול להגיד לו את האמת. אני אומר לו: בוודאי, זה מאוד חשוב מה שאתה חושב, ובפנים אני חושב: הוא עם הארץ, הוא לא מבין כלום.
זה נקרא חנופה!
לי יש גישה לאנשים עשירים, ובמקום להחניף להם, אני עושה אחרת. זה לא מעלה נפשית. ודאי גם אני צריך אישור, רק בגלל שאני גדלתי בבית של יהודים לא חרדים, לא דתיים, הם נטו תמיד לצד שמאל, הם היו שמאלנים. ממילא מי שיש לו כסף אצלי זה כמו סדין אדום לשור. אני לא נוטה להחניף לאנשים עשירים. זו שאלה של חינוך.
כשאני פוגש עשירים אני עושה הפוך. אלו שנותנים לי כסף, ולחלק מהם יש ממש הרבה כסף, אני משתף אותם באמת בבעיות, מה הולך, לא שמה שהוא חושב קובע, אני לא יעשה תמיד מה שהוא יגיד לי. אבל אני מדבר איתו ואומר בגלוי, יש בעיה כזו ויש בעיה כזו, מה אתה חושב שצריך לעשות. כך אני יכול להגיד לו את האמת.
היום לא רוצים את זה, לא שמים את האמת ראשון אלא את הבן אדם ראשון, ממילא יש אופן רק להחניף לגמרי, או לומר: לי יש דעת תורה ולו יש דעת כסף. הוא יתן לי את הכסף שלו ואינני צריך לשמוע את הדעה שלו. אני יודע איך לנהל את הישיבה, אני לא צריך לתת לך דו"ח.
אני לא מייפה. זה שאלה של אומץ. אתה צריך לומר לעצמך: אני הולך עם האמת. אני לא מפחד. הוא אוהב אותי, או חושב שהוא אוהב אותי, הוא נותן לי כסף כי הוא מחזיק ממה שאני עושה.
האם הוא כזה ביזנס'מן שמשקיע רק אצל מי שמצליח כל הזמן כמו מאדוף. מאדוף הצליח כל הזמן ומי שראה את זה יכל להבין שמשהו כאן לא בסדר.
אנחנו חושבים שכל העשירים שנותנים כסף לישיבות הם כאלו. לכן אני צריך לספר להם שהכל בסדר – אצלינו בישיבה רק בני עליה, והכל מצויין, ימים כלילות ולילות כימים, ומויירדי'ג, לא יאומן כי יסופר…
אתה באמת חושב שאם תאמר לו את האמת הוא לא יחזיק ממך? אין אמת בפנים. הרי זו שטות. כל בן אדם שעושה ביזנ'ס מבין שבכל דבר שאתה מנהל יש בעיות בפנים, בלי זה הוא לא ביזנס'מן.
הבעיה שאני מפחד שהאמת לא תעשה את העבודה. צריך לייפות את האמת בכל מיני צורות.
לי זה יותר קל, לא בגלל שאני יותר אמיתי אלא כמו שאמרתי קודם כי זו שאלה של חינוך, ואצלי אדם שיש לו כסף יורד בהערכה ולא עולה. אני לא יודע אם עוד מישהו כאן גדל בבית שמאלני.
מי שיודע מה שהיה שם בליטא, כולם הלכו לכיוון השמאלנים. אני לא אוהב קפיטליסטים וזה עוזר לי. לא בגלל שאני יותר אמיתי.
אבל בעצם אין שום סיבה להחניף. זו השקעה. אפשר להעמיד את האמת. אבל אנחנו מפחדים.
הכרת הטוב
'…אבל יתפשט מבגדי טובותם וטורח הודאתם וחובת תגמולם'.
איך אני יכול, הרי היסוד של עבודת ה' זה הכרת הטוב, וכאן הוא אומר שלא צריך הכרת הטוב.
אתה לא מבין שהבטחון אינו שאני שם עליך פס. מהיכי תיתי שאני ישים עליך פס, מהיכי תיתי שלא צריך להכיר טובה. ודאי כן. לא שאני לא צריך לחשוב עליך בכלל. אלא שיש כאן דבר שהוא חשוב יותר. העבודה על האמת של עבודת ה'. זו הנקודה. ובזה אני צריך לצאת מהכרת הטוב של השני.
אני זוכר את המשגיח כשאחד מהגבירים הגיע לבקר ב'באר יעקב', נדמה לי שזה היה מר וולפסון בעצמו. כולם קיבלו אותו בבגדים יפים והמשגיח הגיע עם מעיל גשם מקומט.
הוא רצה ללמד לבחורים שיש פה ישיבה שהיא חשובה. הנדיב משקיע כסף בישיבה, אבל לא בגלל זה אני צריך להחניף לו, לייפות את העסק מעבר לרגיל.
האם זה אופן מוצלח לגיוס כספים? אינני יודע. אני חושב שהוא לא היה מגייס כספים כל כך טוב. אבל יש פה ענין שאתה אומר: אני לא נותן ליחס לבן אדם להזיז את העבודה ואת האמת הצידה. זה הנקודה שאתה לא צריך הכרת הטוב. ה'חובות הלבבות' צריך לומר את זה בפה, כי ודאי יש סיבה להכיר טובה.
הוא לא בא להגיד: תפסיק עם השטויות הללו של הכרת הטוב. בן אדם הוא כלום ואפשר לשים אותו בפח הזבל ישר.
בודאי שאתה צריך להודות למישהו, אבל בשעה שיש בעיה לפניך ההודאה לא יכולה לעקם את זה. אסור. אסור. אתה בוטח בבורא עולם. עבודת ה' היא העיקר. הקשר עם הבו"ע הוא עיקר, וממילא הכרת הטוב לא תעקם לך את האמת.
תנסו לעבוד על זה. אפשר לעבוד על זה גם בבית. הכרת הטוב לאשה אין לה גבול, אבל צריך למצא דרך להגיד גם לפעמים את האמת. להגיד את האמת ולומר שעכשיו צריך לומר משהו. אי אפשר לומר את זה בתקיפות, אבל שהכרת הטוב לא תעוות את האמת.
תוכחה
'…ואם יוכיח אותם לא יזהר בכבודם ואם יכלימם לא יבוש מהם ולא ייפה להם השקר'.
פה יש בעיה גדולה. אם אתה קורא את זה מילולי וחושב שצריך לומר לאדם את האמת בפרצוף. לא, הוא לא ישמע. זה אני יכול לומר מהנסיון. יש לי נסיון מאוד רחב עם זה. אני הרבה פעמים לא מבין למה אנשים לא מחזיקים ממני, הרי רק אמרתי להם את האמת בפרצוף.
היו אדמורים שעשו את זה, אבל הם היו רעבע'ס.
ה'בית ישראל' יכל לומר לאדם ישר בפרצוף. פעם הוא אמר לאדם: פגע רע.
הלה שאל אותו: איך הרעבע' מדבר?
אמר לו ה'בית ישראל': לך מותר להיות 'פגע רע' ולי אסור להגיד 'פגע רע'?
זה תלוי במעמד שלך. במעמד של אדם רגיל זה לא עוזר, זה לא עושה כלום, אני יכול לומר לך את האמת בפנים וחוץ מנזק וריחוק זה לא עושה כלום. צריך לדעת איך לעשות את זה.
אבל צריך להטות את הדברים שהאמת יוצא והיחס עם האדם לא מכסה על פני זה, כי האמת והעבודה יותר חשוב.
אתם רואים שכשהוא מדבר כאן על בטחון מאוד חשוב שהאמת תצא החוצה, אתה לא מוכיח אותם כי אתה רוצה יחס איתם אלא האמת צריכה לצאת, העבודה צריכה לצאת.
'…כמ"ש הנביא: וה' אלהים יעזר לי על כן לא נכלמתי על כן שמתי פני כחלמיש ואדע כי לא אבוש, ואמר: אל תירא מהם ומדבריהם אל תירא, ואמר: מדבריהם אל תירא ומפניהם אל תחת, ואמר: אל תירא מפניהם, ואמר: אל תחת מפניהם, ואמר: כשמיר חזק מצור נתתי מצחך וגו'.
אצל הנביאים זה היה שונה. אצלינו תוכחה כזו מעוררת רק התנגדות. מה עשיתי. לא עשיתי כלום. בנבואה חייבים לומר, הנבואה צריכה להאמר. אבל אם אני יאמר את האמת בפנים זה לא בסדר כי זה לא עושה כלום.
אנחנו צריכים לדעת איך לנהל את זה. אם נלמד 'חובות הלבבות' ונתרגם את הדברים אלינו ישירות, זה לא נכון, כי אין לנו נבואה. אני רוצה שהדברים יתקבלו, אני יכול ללמוד מנבואה רק את המימד הזה שלא להתחשב יותר מידי עם מה שאנשים מבזים אותי, אבל אין זה ממש כמו בנבואה.
אלכימיה
'…ומהם שהבוטח באלהים יביאהו בטחונו לפנות את לבו מעניני העולם וליחד לבבו לענייני העבודה ויהיה דומה במנוחת נפשו ורוחב לבו ומעוט דאגתו לעניני עולמו לבעל האלכימיה'.
בהמשך – אני רק אומר את זה כהקדמה – הוא מדבר על כימיה. כשהגיע ל'מיר' מישהו שלמד כימיה בגרמניה, ר' ירוחם קרא לו לחדר שלו, ושאל אותו: מה 'חובות הלבבות' רוצה מאלכימיה.
היה מישהו, גוי שגר בשוויץ, והוא כתב הרבה על אלכימיה. המשגיח הכיר קצת את מה שהוא כתב. והוא אמר: אפשר שאותו אחד מגלה לנו מה באמת היתה הכוונה של אלכימיה.
אנחנו חושבים שהם היו פשוט אנשים שרצו להיות עשירים, להגיע לזהב מחומרים פשוטים ואז להיות עשירים בלי בעיות. אבל לר' ירוחם לא היה טוב עם זה.
אנחנו ננסה ללמוד את זה בשבוע הבא עם מה שהמשגיח הציע. הוא לא אמר לי שזה הפשט כאן, אבל אנחנו ננסה לפי זה.
אני יודע שאני נכנס כאן לתוך בעיה אבל בכל זאת חייבים לנסות לעשות משהו.
