פרק ג 1 – הרחבת הענינים

לפני שנתחיל ללמוד את הפרק נקדים הקדמה חשובה. 

יש לנו תחושה שהראשונים כמו חובות הלבבות, הרמב"ם, היו אנשים שכליים מאוד. אצלם האמת היתה דבר מחייב. ברגע שהם הבינו שדבר מסויים הוא אמת, הם גם קיימו אותו. אלא שאצלינו השכל נחלש, האמת כבר לא מחייבת, ובגלל זה אנחנו צריכים עוד כל מיני דברים כדי לגרום לנו לחיות על פי תורה.

אבל במסילת ישרים בהקדמה כתוב לא כך. כתוב שאמת היא לא דבר מחייב. 'וכנגד מה שאמיתתם גלויה לכל כך ההעלם מהם מצוי מאוד'. זאת אומרת שגם אם אנחנו מבינים שדבר הוא אמת, זה לא גורם לנו לקיים ולעשות אותו.

אחד השקרים שמוכרים בקירוב רחוקים זה שמישהו חזר בתשובה כי הוא ראה את האמת. זה שקר. ודאי צריך קודם כל לראות שזה אמת, אבל אדם משתנה בצורה אחרת.

אדם נבנה – כדברי המסילת ישרים שם – על ידי 'חזרה והתמדה'. חזרה והתמדה הם לא שטיפת מח. אלא שאני רואה נקודה אמיתית, אחר כך אני צריך לראות ולפגוש אותה מכל מיני צדדים. כשאני חוזר אל הדבר מכל מיני מקומות, זה בונה בן אדם.

זה הטעם שבעלי מוסר אומרים שצריך להרחיב את הדברים. עבודת הרחבה היא לראות את הדבר מכל מיני צדדים, וזה פועל על הבן אדם. אנחנו לא רגילים לעבוד בשכל על הרחבת הדברים, אנחנו מצמצמים את הסוגיא לדק עד דק. זה טוב ונכון בשמעתתא, אבל בענייני מוסר צריך לעבוד אחרת.

הרחבה היא הכרח. הכרח הוא הבנה, אבל לא הרחבה. הכרח לא מועיל לשנות את האדם.

אפשר לראות אנשים עם ידע תורני גדול מאוד, אבל התורה לא משפיעה עליהם מספיק, זה לפעמים מאכזב. לא רואים שהם גדלים במקביל להתפתחות הלמדנית שלהם. ואחת הנקודות היא זו. כי הם יודעים לנתח ולהפריד ולזקק, אבל לא להרחיב.

בפרק הזה החובת הלבבות חוזר לכאורה בדיוק על מה שהוא כתב בפרק שני, זה מוזר כי אין לו ענין סתם להאריך. אלא שאנחנו נראה איך בפרק שלישי הוא מרחיב את מה שהוא כתב בפרק שני.

אם החובת הלבבות היה מצרף את שני הפרקים וכותב את ההרחבה כבר בפרק שני, זה לא היה עוזר, כי לא מספיק שהידיעה רחבה, צריך את פעולתה ההרחבה עצמה. זה מה שפועל. אם שומעים את כל התמונה בפעם הראשונה, זה לא פועל כלום.

עכשיו נראה את דברי החובת הלבבות 

אך ההקדמות, אשר בבירורן ואמיתתן ישלם לאדם הבטחון באלהים, הן חמש. אחת מהן, שיאמין ויתברר אצלו התקבצות השבעה עניינים באלהים, אשר בהתקבצם במי שבוטחין בו, יתכן לבטח עליו. וכבר זכרתים. והעירותי עליהן במה שנזדמן לי מן הכתוב, והם:

הראשון, שהבורא יתברך מרחם על האדם יותר מכל מרחם, וכל רחמים וחמלה שיהיו מזולתו עליו, כולם הם מרחמי האל וחמלתו, כמ"ש הכתוב: ונתן לך רחמים ורחמך והרבך. 

כאן ההרחבה היא בנקודה האחרונה. שכל הרחמים שיש מבני אדם הם מרחמי האל. לא הייתי מעלה על הדעת שכשאבא שלי מרחם עלי, אני רואה כאן את רחמי הבוי"ת. זו הרחבה מפתיעה. לא היינו חושבים עליה.

והשני, כי הבורא יתעלה לא יעלמו ממנו אופני תועלת האדם, והדין נותן זה מפני שהוא אחד ממעשיו, ואין מי שיודע באופני תקנות העשוי והפסדו ובפגעים המשיגים אותו ובאופני מחלתו וארוכתו, יותר מעושהו. ואם יהיה זה נמצא בעושים מבני אדם, אשר לא יחדשו במעשיהם זולתי צורה מקרית, אך השורש והצורה העצמית אין להם בהם שום תחבולה ולא יכולת לחדשם – ואשר חדש שרש האדם וצורתו ותכונתו וסדר חבורו, הוא החכם היודע בעניני תועלותיו ונזקיו והטוב לו בעולמו ואחריתו בלי ספק, כמ"ש: 'אני ה' אלהיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך'. ואמר: 'כי את אשר יאהב ה' יוכיח' וגו'.

כאן ההרחבה קצת שונה – החובות הלבבות מעמיד את הסוגיא בהקשר קצת יותר רחב. כבר ראינו בפרק שני שהבו"ע יודע את הכל אבל כאן נוסף טיעון. הקב"ה יודע את הכל בגלל שהוא ברא אותך. זו התוספת וההרחבה שיש כאן.

והשלישי, כי הבורא יתברך חזק מכל חזק ודברו נגזר מכל דבר, ואין משיב דינו, כמ"ש: 'כל אשר חפץ ה' עשה', ואמר: 'כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם וגו'.

כאן יש הרחבה מצד המציאות והעבודה – לא רק שהבו"ע עומד למעלה ויכול לגבור על כולם, אלא שהוא חודר לתוך המציאות. המציאות אינה יכולה לעמוד כנגדו. כמבואר בדעת תבונות שייחוד שליטתו ית' הוא ששום דבר לא יכול לעמוד כנגדו. 

אנחנו לא מאמינים בזה. כשרציתי לפתוח ישי"ק אמרו לי שאני חייב להחניף לאנשים, לעבוד עם אנשים שעושים סחר בבחורים, וכשסירבתי אמרו לי: אתה תמים, כאן זה עלמא דשיקרא. כך צריך להתנהג בעולם היום כדי להצליח. אנחנו חושבים שהעולם יותר חזק מהקב"ה. אנחנו חושבים שישיבה של תורת אמת חייבים להעמיד על רגליים של שקר.

(אמנם כתוב 'עם עיקש תתפל' אבל זה יתכן רק אצל יעקב אבינו שהיה נקי משקר לגמרי, וכשהוא שיקר זה לא השפיע עליו. אבל אם אני אשקר, אני אהפך לשקרן וזה איסור גמור.)  

והרביעי, כי הוא משגיח על הנהגת עניני האדם כלם לא יניחם ולא יתעלם מהם ולא יסתר ממנו דבר מהם מקטנם ועד גדולם ולא ישכיחהו דבר את דבר, כמו שכתוב: למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מה' ומאלהי משפטי יעבר, ואמר: הלוא ידעת אם לא שמעת אלהי עולם ה' בורא קצות הארץ לא ייעף ולא ייגע אין חקר לתבונתו.

כאן ההרחבה היא – 'לא ישכיחהו דבר את דבר.' אתן לכם דוגמא מהחיים שלי. זה היה דבר נורא. כמה פעמים חשבתי שכיון שהשתנה לי מצב בחיים, אני כבר אדם אחר ומה שהפריע לי בעבר לא מפריע לי היום. אבל אני גיליתי לפעמים שיצר שלא חויתי אותו במשך שנים רבות מתעורר פתאום. אם לא עובדים שום דבר לא נעלם. שום דבר לא נשכח. ואם כך זה אצלינו, ק"ו אצל הבו"ע.