פרק א

'…ומהן שמחתו בכל ענין שיעתק אליו, ואם יהיה כנגד טבעו, מפני בטחונו באלהים שלא יעשה לו אלא הטוב לו בכל ענין, כאשר תעשה האם החומלת לבנה ברחיצתו וחתולו וקשירתו והתרתו על כרחו, כמ"ש דוד ע"ה: אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי. 

נשים לב. רבינו אינו אומר משל לרופא המייסר את החולה אלא משל לתינוק שאמו מטפלת בו. החולה אינו רוצה להיות בידים של הרופא, הוא רק מוכן לעשות זאת לשם מטרה מסויימת. החולה הולך לרופא בשביל התוצאה. אם הרופא לא יביא את התוצאה, החולה יכעס עליו. אבל תינוק רוצה להיות בידים של אמא שלו. הוא שמח להיות בידים שלה גם כשהוא לא נהנה. הוא נהנה מהקירבה ובטוח שהיא רוצה את טובתו.

יש רבים טועים וחושבים שגם כשהקב"ה עושה לאדם נגד טבעו, על האדם ליהנות מכך. זו טעות. הקב"ה נתן לאדם את הטבע שלו כי הוא רוצה את אותו טבע. בדרך כלל הקב"ה מנהיג את האדם לפי טבעו, אבל לפעמים, לפי שעה, הקב"ה מתנהג עם האדם נגד טבעו. אבל אין כוונת הקב"ה שאדם צריך ליהנות מזה אף שזה נגד הטבע. ראינו בשיעבוד מצרים שמלאכת הנשים לאנשים ומלאכת האנשים לנשים מפרכת את הגוף ומשברת אותו. גם בעל בטחון אינו נהנה מהייסורים שהם נגד טבעו, אלא הוא שמח בכך, כי הוא יודע שהבו"ע רוצה רק את טובתו.

אדם שאומר שבעל בטחון אינו מתייסר כשהקב"ה מייסר אותו טועה. הרי אם אדם נותן מכה לבנו והבן מתריס כנגדו ואומר: לא כואב לי בכלל, האב אינו מרוצה. מדוע אם כן הקב"ה יהיה מרוצה מכך. הקב"ה רוצה ומוכן שתתייסר ותכאב, אלא שהוא רוצה שתשמח ותבין שהדבר נעשה לטובתך.

וכיון שבארתי מתועלות הבטחון באלהים והנאותיו בתורה ובעולם מה שנזדמן לי, אבאר עתה מענין הבטחון ז' דברים: אחד מהם מה הוא הבטחון. והשני בסבות הבטחון על הברואים. והשלישי בבאור ההקדמות אשר בעבורן יתחייב הבטחון באלהים וחיוב העסק בסבות. והרביעי בבאור הדברים, אשר בהם יהיה הבטחון וחיוב שבחו וגנותו בהם. והחמישי בהפרש שיש בין עסק הבוטח באלהים בסבות הטרף ובין עסק מי שאינו בוטח באלהים בהם. והששי בבאור אופני חיוב גנות דעת האומרים באריכות התאוות בעולם ומיחלים נפשותם בקבלת עבודת האלהים כשיגיעו לחפצם בו, והם בעלי המשכונות. והשביעי במפסידי הבטחון באלהים וכל מה שצריך לדבר בענין הבטחון ולקצר בחלקיו.

פרק א

אך מהות הבטחון היא מנוחת נפש הבוטח ושיהיה לבו סמוך על מי שבטח עליו, שיעשה הטוב והנכון לו בענין, אשר יבטח עליו כפי יכלתו ודעתו במה, שמפיק טובתו. 

דיברנו כבר בפעם הקודמת שבטחון חודר מעבר לרצון של האדם שיהיה לו טוב. אני רוצה שיהיה לי טוב, אבל הקב"ה רוצה את זה יותר ממני ועושה את זה  יותר טוב ממני.

מנוחה אינה הסכמה בלבד למה שקורה לי. ניקח לדוגמא מנוחת שבת. לפעמים יש לאדם נסיון גדול. הוא מפסיד הרבה כסף לצורך שמירת שבת. הוא מאחר חתימת חוזה למשך כמה ימים בגלל שבת. לא די שהוא יאמר: אני לא מתמרד נגד הקב"ה, אני מסכים להפסיד הרבה כסף בשביל שמירת שבת. מנוחת שבת אמיתית הוא שאדם מרגיש שהוא רוצה להיות כאן. להיות במצב הזה אפי' שהוא לא נהנה. עליו להרגיש שהוא רוצה את מנוחת השבת יותר מהביזנ'ס הזה. 

גם מנוחת הנפש של בעל בטחון היא כזו. בעל בטחון מתמודד עם הרצונות שלו, הם אמנם רצונות לגיטימיים. מותר לאדם לרצון ללכת לפי טבעו. אבל אעפי"כ הוא צריך לשמוח ולרצות את המצב שבו הקב"ה שם אותו. לא ליהנות, אבל לשמוח. אז הוא במנוחת הנפש, כי הוא לא רוצה להיות במצב אחר אפי' שהמצב של עכשיו כואב לו. זה העומק של מנוחת הנפש.

אבל העיקר, אשר בעבורו יהיה הבטחון מן הבוטח, ואם יפקד, לא ימצא הבטחון, הוא שיהיה לבו בטוח במי שיבטח בו, שיקיים מה שאמר ויעשה מה שערב ויחשב עליו הטוב במה שלא התנה לו ולא ערב עשוהו, שיעשהו נדבה וחסד.

רבינו אומר שבעל בטחון סמוך ובטוח שגם אם הקב"ה לא התחייב לעשות לי דבר מסויים, הוא יעשה זאת בנדבה וחסד. האם הוא שכח ממידת הדין? הלא ודאי שיש בעולם גם מידת הדין.

אולם רבינו מלמד אותנו שבוטח נכנס לעולם של גדלות. היום יש טשטוש במושג של גדלות. האמת היא שאדם גדול הוא אדם שיכול לחיות בו זמנית בשתי קומות. בקומה נמוכה ובקומה גבוהה. אדם קטן יכול לחיות רק בקומה אחת. לפעמים יש אדם קטן שגר בקומה גבוהה מאוד, אבל לא בגלל זה הוא גדול. גם נמלה שנמצאת בקומה גבוהה אינה טובה יותר מנמלה המסתובבת במרתף. אדם שמרחף בהשגות גבוהות ואינו מסוגל להבין את פשוטי העם, אינו אדם גדול. אדם גדול יכול לחיות בעולמות עליונים ועם כל זאת להבין את סבלותיהם של אנשים פשוטים.

בטחון ואמונה מכניסים את האדם לעולם של גדלות. עולם שיש בו יותר מקומה אחת. הבוטח חי את המציאות שלו. לפעמים הוא מתייסר. אבל הוא יודע שאותה מציאות נובעת מעולם גבוה הרבה יותר ששם יש רק נדבה וחסד. המציאות היא מציאות גמורה, ודאי שיש לפעמים גם מידת הדין, ועם כל זה הוא מבין שגם הדין מגיע ממקור שכולו טוב. הבוטח אינו אומר שאין שום רעה בעולם. הוא לא מכחיש את המציאות. יש בעולם מידת הדין. לפעמים הקב"ה רוצה שהאדם יגיע עד דכדוכה של נפש.

נח היה מקטני אמנה. מאמין ואינו מאמין. לכן הוא הלך לתוך התיבה רק 'מפני מי המבול'. האם נח היה צריך להכנס לתיבה לפני שבאו מי המבול? לא ולא. אבל אם הוא היה מאמין שלם הוא היה חי את הדיבור שיבא מבול בדיוק כמו שהוא חי את המציאות. לא היה אצלו הבדל בין המצב לפני שהתחיל המבול ובין המצב כשהתחיל המבול.

הבטחון חודר עמוק עמוק בתוך הלב של הבוטח. יותר עמוק מהרצון שלו. ושם הוא פוגש עולם חדש. הוא פוגש טובה יותר עמוקה אצל הבו"ע, עמוקה אף יותר מהרצון שלו. אז הוא רוצה לחיות באותו מצב, באותו עומק. לחיות במצב שאצל הבו"ע הוא המצב הכי טוב בשבילו אף שזה כואב לו.

אתם מבינים עכשיו את דברי החזו"א שמי שאומר שיש לו בטחון, מסתמא אין לו בטחון. כי מי שיש לו בטחון תמיד מתמרמר שאין לו בטחון. זו עבודה גדולה מאוד, מעבר לרצון, מעבר לעולם שאני חי בו.