מנוחת הגוף – הבו"ע רוצה טובה יותר ממני

'…ומהן מנוחת הנפש והגוף מן המעשים הקשים והמלאכות המייגעות את הגופות, …והבוטח בה' הוא תובע מסבות הטרף מה שיש בו יותר מנוחה לגופו 

נראה בהמשך, בפרק א, שעצם עבודת הבטחון קשורה למנוחת הנפש. כאן מוסיף רבינו שבעל הבטחון גם לא מפרק את הגוף שלו. הוא לא עובד עבודה גופנית קשה. 

זה צריך ביאור. אדם שרוצה כל היום לשכב ולא לעשות שום דבר הוא התגלמות של כל המידות הרעות, עצלות, תאוות וכו'. אבל כאן יש סוד. 

היה לי ועד עם המשגיח במשך חורף שלם על מנוחת הנפש שהיא היתה יסוד עיקרי בקעלם. והתוצאה היתה אפס. לא יצא לי מזה כלום. זה היה מאוד מאכזב. אבל הטעות היתה שניסינו לעבוד על מנוחת הנפש, על רוגע, דרך הנפש. רק בין הזמנים שאחריו ראיתי פתאום שמנוחת הנפש נמצאת במקום אחר. העבודה של מנוחת הנפש היא בגוף. הגוף צריך להיות במצב שהנפש יכולה לנחות בו. אין לנו מבוא לנפש, אבל אנחנו צריכים להעמיד את הגוף בצורה שהנפש יכולה לנחות בו.

אנו אומרים את זה בתפילת שחרית של שבת –

'לא נתתו ה' אלקינו לגויי הארצות' – 'גויי הארצות' הם היפך 'ה' אלוקינו'. 

'ולא נתתו מלכנו לעובדי פסילים' – 'מלכנו' הוא היפך 'עובדי פסילים'. 

'גם במנוחתו לא ישכנו ערלים' – 'ערלים' הם ההיפך מ'מנוחה', כי בגוף ערל הנפש לא יכולה לשרות כראוי.

כשהגוף לא זז מהר, כשאין לו תנועות מהירות, הנפש יכולה להכנס בתוכו בנחת. לכן מי שבוטח בקב"ה בוחר לעצמו פרנסה מעבודה שאין בה פירוק של הגוף, כי אז אין לנפש היכן להיכנס ואין מנוחת הנפש.

…ועזב עבודת המלכים וחקיהם וחמס אנשיהם.

בעל הבטחון לא מנסה להיות מקורב למלכות, שם יש הרבה כסף. יש אנשים חושבים שהם רוצים פרנסה משום. שם יש הרבה גנבים גם כן כמו שאומר רבינו 'וחמוס אנשיהם'.

…ושם טוב לו,

זה נוגע למבואר בפרשת 'לך לך' שהדרך ממעטת את השם. היום בכל מקום בעולם יכולים להכיר כל אדם על ידי התמונות שלו שמתפרסמות בכל מקום. אבל בימי אברהם אבינו כשאדם גלה ממקומו, לא הכירו אותו ולא כיבדו אותו.

בעל הביטחון רוצה עבודה שעושה לו שם טוב. כלומר: הוא רוצה עבודה שמאפשרת לו גם להתקשר לאנשים ברובד רוחני, לדבר איתם , להועיל להם, ולא עבודה שלא מאפשרת לו קשר עם בני אדם בצורה נכונה כי אז אין ממנו תועלת לאחרים.

ופנאי ללבו ומה שהוא מפיק יותר לחובות תורתו עם יתר אמונתו, 

הוא רוצה עבודה שמאפשרת לו לקיים את כל החיובים שלו כראוי.

כי הסבה לא תוסיף לו בחוקו ולא תחסרהו ממנו מאומה, אלא בגזרת האלהים ית', כמ"ש: 'כי לא ממוצא וממערב ולא ממדבר הרים כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים', ואמר: 'בנאות דשא ירביצני על מי מנוחות ינהלני.'

כאן צריך לקרא נכון. לא שהסיבה לא עושה כלום, רק גזירת האלקים. אלא שהסיבה נותנת לו פרנסה בגזירת האלקים. צריך לבחור סיבה כמבואר לקמן בהמשך השער. אדם לא יכול לבקש מהקב"ה שכר עבור המצוות שהוא עושה ולבקש פרנסה בלי סיבה. הקב"ה רוצה לתת דווקא דרך סיבה. האדם צריך לבקש סיבה לפרנסה שעל ידה הקב"ה ישפיע לו שפע. אלא שהוא צריך לחפש אותה במקום שמתאים לכוחות שלו.

לכן קניית לוטו לא יכולה להיות השתדלות בפרנסה. צריך דווקא לעשות משהו הגיוני, משהו שיש בו מהלך, ועל ידו הקב"ה ישפיע על האדם שפע.

ומהם מעוט צער נפשו במסחרו. ואם תתעכב אצלו פרקמטיא או אם לא יוכל לגבות חובו או אם יפגעהו חולי בגופו. מפני שהוא יודע כי הבורא יתברך מתקן ענינו יותר ממנו ובוחר לו טוב יותר ממה שהוא בוחר לעצמו, כמ"ש 'אך לאלהים דומי נפשי כי ממנו תקותי'.

כשחסר לבעל הבטחון כסף, הוא לא בטוח שהבו"ע יתן לו כסף, אלא שהמצב שהוא נקלע אליו, גם אם הוא מצב ביש, הוא לטובתו, כי הקב"ה דואג לטובתו יותר ממה שהוא דואג לעצמו.

הטוב שאדם בוחר לעצמו הוא הרקע לכל הרצונות שלו. אני רוצה לעשות כל מיני דברים כדי שיהיה לי טוב. זה אחד הדברים העמוקים ביותר בנפש האדם. רצון של האדם הוא כי הוא רוצה שיהיה לו טוב. בשביל רצון קל אדם יכול לעשות דברים אדירים, לפעמים בשביל רצון קל אדם נוסע לקצווי ארץ.

ראיתי בעצמי שכששמעתי שיש מילוי של עט מסויים בניו יורק, סידרתי את הנסיעה שלי לחו"ל בצורה שבסוף הסיבוב אהיה בניו יורק. שיניתי הרבה פרטים בנסיעה, ביטלתי תחנות מסויימות והוספתי אחרות, אבל הסיום בניו יורק לא זז ממקומו, כי היה לי רצון לקנות את המילוי לעט באותה חנות. הרי שכל הנסיעה היתה לשם התכלית הזו, כדי לקנות את העט.

גם ר' ישראל אמר דבר כזה. הוא הרגיש בעצמו שהוא רוצה ליסוע ללונדון בגלל שהוא רוצה לקנות שם מטריה. ואז הוא אמר לעצמו: ישראל, אתה נוסע בשביל מטריה, ובגלל זה הוא ביטל את הנסיעה.

זה נקרא שליטת הרצון. מי שלא מכיר שהרצון שלו שולט בו עד כדי כך, לא מכיר את הרצון שלו.

מעתה נבין את גודל החידוש של רבינו כאן – בטחון צריך להגיע לעומק יותר גדול מהרצון. בעל בטחון מגיע להכרה שהטוב של הקב"ה גובר על הרצון שלו להטבה עם עצמו. ההכרה הזו שהקב"ה רוצה להטיב לו חודרת עמוק יותר מהרצון שלו להטיב לעצמו.

אנחנו הרבה פעמים מתנחמים באמונה בהשגחה פרטית, אבל בעל בטחון לא רק מתנחם בזה כשאין לו מה לעשות. הוא מבין מלכתחילה שהקב"ה דואג לטובה שלו יותר ממה שהוא דואג לעצמו. זה לא יאומן.