מעשה מחלוקת

נתבונן במעשה קורח, בדרך יצירת המחלוקת עם משה. נתמקד פחות במניעים שלו ויותר בדרך בה עשה את הדברים. בהתבוננות זו נוכל אף להביט לתוכנו, להתבונן על דרך עבודתנו.

הנזק העיקרי של קורח הוא במשיכת כל הציבור אחריו. זו הייתה ההשתדלות הגדולה ומכך נגזרה דרך פעולתו: לייצר רושם רב על מנת שהציבור כולו ילך אחריו. וכפי שאומר ר' ישראל – "רוב ההשתדלות הוא שהציבור ילך אחריו". 

דבר מוחשי הוא היחיד שמשפיע

פנייתו של קורח למשה הייתה דרך שאלה שרש"י יקרא לה ליצנות. 

וכך מביא רש"י: "אלה קרואי העדה והלבישן טליתות שכולן תכלת באו ועמדו לפני משה אמרו לו טלית שכולה של תכלת חייבת בציצית או פטורה, אמר להם חייבת. התחילו לשחק עליו אפשר טלית של מין אחר חוט אחד של תכלת פוטרה זו שכולה תכלת לא תפטור את עצמה".

קורח לקח מאתיים וחמישים איש והלביש אותם טליתות של תכלת על מנת לשאול את משה האם טלית שכולה תכלת חייבת בציצית. נתבונן, מדוע היה על קרח להלבישם בטליתות, מדוע לא שאל שאלה תיאורטית בעל פה או לכל היותר היה מביא טלית שכזו בידו, מדוע להלביש אותם? הרי טליתות תכלת הן דבר יקר, כידוע, ולהלביש מאתיים וחמישים איש זהו מאמץ גדול, מדוע עשה כן? 

אלא שקורח ידע שאם הוא רוצה להותיר רושם גדול, עליו לעשות דבר מוחשי ביותר. שאלה תיאורטית ולגלוג על התשובה לא יעשו את אותו האפקט שדבר מוחשי כמו שעשה – ייצור.

לשם שמים

מאתיים וחמישים איש מקריבי הקטורת ידעו שהקטורת היא דבר מסוכן, שיש בה סם המוות. הם ידעו על כך שנדב ואביהו נשרפו בקרבם לפני ה'. עבודת הקטורת היא דבר מסוכן מכיוון שבשונה מקרבן – כולה לה', לא נשאר פה דבר. כך שעם הקטורת גם נשמת האדם עלולה לעלות למעלה. זהו סם המוות שישנו בקטורת. הרי קרבתם לפני ה' זו הסיבה למותם.

וכדבר רש"י: "…תשמיש חביב מכל היא הקטורת החביבה מכל הקרבנות, וסם המוות נתון בתוכו שבו נשרפו נדב ואביהוא".

מתוך ידיעה זו ניגשו מאתיים וחמישים מקריבי הקטורת. כוונתם הייתה לשם שמים. וכמו שאומר רש"י (יז,ב): "כי קדשו – המחתות ואסורין בהנאה שהרי עשאום כלי שרת". ועל כך אומר הרמב"ן – שאף שעשו זאת בחוץ נתקדשו הכלים כיוון שכוונתם הייתה לשם שמים.

אומנם תחילתה של מחלוקת הייתה הנגיעה של קורח, אך ההמשך והטענה שטען קורח הייתה טענה שיש בה ממש. הדבר היה אמיתי להבנתו. כך עולה אף מדברי השל"ה הקדוש שאומר שחטאם הוא הרצון להיות כנדב ואביהוא.

מהי המחשבה של קורח ואיתו כל מאתיים וחמישים איש שאומנם טעו אך חשבו אמת לדעתם?

מחשבתו של קורח מתבארת בדברי רש"י (טז, ז): "רב לכם בני לוי – …קרח שפיקח היה מה ראה לשטות זה, עינו הטעתו. ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו, שמואל ששקול כנגד משה ואהרן… אמר אפשר כל הגדולה הזאת עתידה לעמוד ממני ואני אדום? לכך נשתתף לבוא לאותה חזקה ששמע מפי משה שכולם אובדים ואחד נמלט אשר יבחר ה' הוא הקדוש. טעה ותלה בעצמו"

קורח שראה את שמואל יוצא מחלציו הבין שלגודל המעלה של שמואל ודאי השורש קיים כבר אצלו, כבר הוא שייך לקטורת עצמה.

אך כפי שרש"י ממשיך את דברי המדרש: "ולא ראה יפה לפי שבניו עשו תשובה ומשה היה רואה". קורח לא הבין שמעלתם של בניו היא מכח התשובה שלהם. התשובה של בניו לא רק הצילה אותם, כי אם כן, במה טעה קורח? אלא התשובה עצמה הייתה מעלתם הגדולה.

כמו כן, רש"י על הפסוק "ובני קורח לא מתו" (במדבר כו, יא) אומר: "הם היו בעצה תחילה ובשעת המחלוקת הרהרו תשובה בליבם, לפיכך נתבצר להם מקום גבוה בגיהינום וישבו שם".

נתבונן, מהו מקום גבוה בגיהינום? הרי זה גיהינום, זהו מקום של מי שנדחו מהחיים! אלא שהתשובה שלהם הייתה כל כך גבוהה עד כדי כך שמכוחה חזרו מהגיהינום – מהמקום שבו אין מעשים אלא ייסורים וניקוי הנשמה – אל העבודה ואל צורת האדם שלהם. מעלתו של שמואל הייתה מכח התשובה שלהם.   

רש"י מסיים במילים: "ומשה היה רואה". מדוע היה על רש"י לומר שמשה ראה את מה שקורח לא ראה? מדוע לא מספיק לומר שקורח טעה? הסיבה היא שטענת קורח הייתה חזקה וטובה. גם משה התקשה מחמתה, גם הוא היה צריך עליה תשובה. אלא שקורח לא ראה נכונה ומשה ראה. 

כך בונים מחלוקת – מביאים משהו מוחשי כמאתיים וחמשים איש לבושים בטליתות, ואחר כך שואלים קושיה חזקה ואמיתית, כזו שמאתגרת גם את משה.

גיוס העם על ידי ליצנות

בשלב הבא קורח צריך לגייס את כל העם אליו. כיצד הוא עושה זאת?

"ויקהל עליהם קורח" (פסוק יט), אומר רש"י: "בדברי ליצנות. כל הלילה ההוא הלך אצל השבטים ופיתה אותם: כסבורין אתם שעלי לבדי אני מקפיד? איני מקפיד אלא בשביל כולכם. אלו באין ונוטלין כל הגדולות: לו המלכות ולאחיו הכהונה, עד שנתפתו כולם ."

מדוע היה על קורח להשתמש בדברי ליצנות כדי לקחת את העם אליו? מדוע לא טען את הטענה האמיתית והנכונה כפי שטען למשה? אלא שקורח ידע כי טענה עמוקה ויסודית כוחה טוב בשביל להקשות על משה. הוא ייכנס לעובי הקורה, אך על מנת לסחוף אחריו את העם כולו עליו להשתמש בליצנות – בסיסמאות ובכותרות, במשהו קל וקליט בלא להתעמק יותר מדי.

בהתבוננות על דרכו של קורח מתוך קריאה קשובה לדברי רש"י, נביט על חיינו אנו. העידן שלנו מאופיין בחוסר העמקה ובהליכה אחרי סיסמאות וכותרות פשוטות וקליטות בלי להתאמץ ולהתעמק בדברים.

לעיתים אנו מקדשים סיסמאות עד כדי כך שאם מישהו יפקפק בהן נראה אותו כאפיקורס. אף שלדברים אין בסיס אמיתי ושורש. כל העידן המודרני מאופיין בליצנות זו. נשיאים קמים ונבחרים על סמך סיסמה, אין יכולת להמונים לבחון את הדברים כפי שהם.

כשמת עוכר ישראל, אנשים שמחים ומצטטים – "באבוד רשעים רינה". אי אפשר לבלבל אותם בכך שהגמרא בסנהדרין אומרת שה' לא שמח ורק משמח אחרים. אנשים אוהבים את המשפט הקצר והקליט.

גם המושג 'השקפה', כפי שמופיע אצלנו, גם הוא מיוסד על הגדרה של סיסמה. לוקחים את המילים הנכונות ומשתמשים בהן בלא כל מחשבה ועומק.

אנו, בני התורה, צריכים להיות בעלי מחשבה מעמיקה ולא לחבק את הסיסמאות כפי שהן. גם המשגיח היה מדבר בגנות מה ש'מכנים' השקפה, והיה אומר – כל השקפה לרעה.

אין אנו מבקשים שאנשים יהיו פילוסופיים. גם ברור שישנם יסודות עמוקים וחזקים. אך צריך שאותם היגדים יעוררו אותנו למחשבות עמוקות ולעיון בהם. 

הכללים המופיעים בתורה אינם משמשים כסיסמאות, אלא כדבר ללמוד אותו ולהחכים. אסור לנו ליפול בדבר זה ולהיות ככל העם של קורח, עלינו לראות בכל דבר משהו מעורר מחשבה – כשבעולם בחוץ הדרך להזיז ולגייס אנשים היא על ידי סיסמאות.

ר' ישראל כותב כי אחת מדרכי המוסר היא לקחת מאמר חז"ל ולחזור עליו שוב ושוב. אין כוונתו להשתמש במאמר חז"ל כסיסמה ולחזור עליו שוב ושוב על מנת לייצר שטיפת מוח, אלא כפי שהוא כותב (מכתב ה'): "ובזה ניבנה גם אנחנו ללטוש הרעיון לכבוש היצר ותאוותיו". על מנת להיבנות מרעיון עלינו ללטש אותו. ליטוש הרעיון זו פעולה אקטיבית ולא שטיפת מוח. "וגם בלטישת הרעיון, לכפות מעט הלב. אם בחזרת מאמרי חז"ל במתון ובעיון". המילים הנכונות אינן מספיקות כדי לבנות את האדם, עליו לשפץ אותן, ללטש אותן. הכל במתינות ובעיון.

כל אחד לפי הרגלו צריך לחשוב על הדברים ולהרחיב אותם לפי העניין על ידי התבוננות. על המשנה – "דע לפני מי אתה עומד" אפשר לחשוב באופן כל כך עיוני ומצדדים שונים עוד לפני שנבקש להרחיב אותה לנושאים דומים. כך עלינו לנהוג בכל היגד ודבר. היפך ממה שקורח עשה לכלל העם.

הסביבה שלנו כיום הינה אחרת, היא מונעת על ידי סיסמאות. אין זו אשמתנו ולא אשמת הישיבות או המלמדים, כך בנוי כל העולם שבתוכו אנו חיים. 

כבני תורה עלינו לתפוס את עצמנו כיחידים ולא כ'כולם', ככאלה, נחשוב על הדברים באופן שונה. אנו לא מעוניינים ב'כולם' אלא ביחידים. כשנראה את עצמנו כיחידים – התורה תדבר אלינו באופן שונה.