עד דאתא איחשך. אמר להו: זיל אייתי נורא, אזל ואייתי נורא. בהדי דקא נפח ליה אתלי ביה נורא בדיקניה, אזל גזייה לרישיה ודיקניה. אמרו: היינו דכתיב וגם את הזקן תספה. אמר רב פפא: היינו דאמרי אינשי גרירתיה לארמאה – שפיר ליה, איתלי ליה נורא בדיקניה ולא שבעת חוכא מיניה.
בפסוק כתוב שאת שיער הרגלים הקב"ה יגלח, ואת הזקן הוא יספה – ישרוף. גילוח אינו השחתה גמורה, רק ניתוק מהשורש, ואילו שריפה היא השחתה גמורה, כביכול שיער זה צמח כאן בטעות. היחס שלנו לזקנו של סנחריב הוא כאילו אינו, כביכול צמח אצלו בטעות. אין לסנחריב שום שייכות לשער הזקן, כי זקן הוא שיער של גדלות, של קדושה. זקן הוא ביטוי למידת הרחמים. פיאות הזקן הם הדין, והזקן שהוא רחמים מכסה אותם[1]. אבל שערות הרגלים והראש הן שערות שיש גם לסנחריב שייכות אליהן, הן רק מותרות של קדושה שבהן הטומאה נאחזת.
ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם וגו'. אמר רבי יוחנן: אותו מלאך שנזדמן לו לאברהם לילה שמו, שנאמר והלילה אמר הרה גבר. ורבי יצחק נפחא אמר: שעשה עמו מעשה לילה, שנאמר מן שמים נלחמו הכוכבים ממסלותם נלחמו עם סיסרא. אמר ריש לקיש: טבא דנפחא מדבר נפחא.
כשאדם עסוק עם העולם הוא אינו יכול לראות עולמות גבוהים יותר, רק בלילה כשהעולם אינו מואר אפשר להשיג רוחניות ופנימיות. לכן נראים בו כוכבים, הם עולמות שאפשר להשתייך אליהם רק בזמן שהשפעת הגשמיות נחלשת, כשהעולם שלנו אינו מואר. לכן אדם לומד את רוב חכמתו בלילה (רמב"ם ת"ת ג, יג). אז שליטת החומר נחלשת והרוחניות מתגברת. ולכן נאמר באברהם 'ויחלק עליהם לילה'.
רבי יוחנן אומר שהקב"ה שלח לאברהם מלאך, שליח מיוחד. אולם רבי יצחק נפחא אומר שהיתה כאן מלחמה עם מערכת השמים. מלחמת אברהם אבינו עם המלכים לא היתה מלחמה מקומית אלא מלחמה עולמית. אברהם נעזר ע"י הכוכבים, והיתה כאן מלחמה של שרשי הבריאה נגד הרע.
הכוכבים הם שרשי המציאות. לכן המזלות תלויים בכוכבים. חז"ל אומרים: כל היישוב תחת כוכב אחד (פסחים צד.). דהיינו שיש הרבה מהלכים אצל הבו"ע, וכל מהלך בפני עצמו מספיק כדי לנהל את כל העולם. כל הכוכבים, כל המהלכים הללו התאחדו נגד סיסרא. וגם אברהם אבינו נלחם נגד המלכים עם כל המהלכים הללו.
וירדף עד דן. אמר רבי יוחנן: כיון שבא אותו צדיק עד דן – תשש כחו, ראה בני בניו שעתידין לעבוד עבודה זרה בדן, שנאמר וישם את האחד בבית אל ואת האחד נתן בדן, ואף אותו רשע לא נתגבר עד שהגיע לדן, שנאמר מדן נשמע נחרת סוסיו.
גם כשאברהם אבינו עם כל הכוכבים ומערכת השמים רודפים אחרי הרע, אולם ברגע שיש ע"ז הם נסוגים. ע"ז היא כח רוחני גדול מאוד שיכול לעכב את האפשרות לעקור את הרע.
את גודל כוחה של ע"ז נוכל להכיר מכך שכביכול בורא עולם מקנא בע"ז, אפשר לקנא רק כשמישהו שוה אלי, ולכאורה שום דבר אינו שוה לקב"ה (אל מי תדמיוני ואשווה). אולם התורה מגלה לנו שהקב"ה הגדיל את כוחה של הע"ז, היא תופסת מקום בעולם עד כדי כך שהיא מפריעה לקב"ה להתגלות. גם בגמ' (יומא ט:) נאמר: 'כי קצר המצע מהשתרע', כביכול הקב"ה והע"ז הם כשתי רעים, בהשוואה אחת. וכשע"ז בעולם אין לקב"ה די מקום להשתרע בו.
חידוש נוסף מבואר כאן. מצאנו שמחשבה לעשות מצוה עושה רושם עוד לפני עשיית המצווה, עיי' נפש החיים (א, ו בהגה"ה). כאן רואים שגם חטא עושה רושם עוד לפני שהוא נעשה. זה צריך ביאור, בדרך כלל בעבירה המחשבה לבדה אינה פועלת כמבואר בנפה"ח שם, אולי דווקא כוחו של אברהם אבינו תשש בגלל שהחוטאים הם בני בניו.
[1] יש באומות העולם עמים שלא גדל להם זקן בכלל. (יפנים, אינדיאנים, סינים, אסקימוסים.) לא רק שיש להם חרב, על חרבך תחיה, הם בנויים על כח של אכזריות.
