פרק חלק צב עא אף אנן נמי תנינא – צב עב מתים שהחיה יחזקאל

מהותה של ענווה היא ההרגשה הברורה שיש בפועל משהו מעליך. זו העצה לזכות ל'דעת'. להרגיש נמוך, להרגיש שמישהו מעליך, אז אין חציצה והתנגדות והדעת יורדת אליך. זה סוף הסוגיא. כי זו התמצית של כל העליונות שנמצאת אצל האדם.

אמר רבי טבי אמר רבי יאשיה: מאי דכתיב שאול ועצר רחם ארץ לא שבעה מים, וכי מה ענין שאול אצל רחם? אלא לומר לך: מה רחם מכניס ומוציא – אף שאול מכניס ומוציא. והלא דברים קל וחומר: ומה רחם שמכניסין בו בחשאי – מוציאין ממנו בקולי קולות, שאול שמכניסין בו בקולות – אינו דין שמוציאין ממנו בקולי קולות? מיכן תשובה לאומרין אין תחיית המתים מן התורה.

כשרוצים להוליד חיים חדשים צריך להכניס למקור דבר מה הנוגע למדרגה פנימית ונסתרת. הרי צריכים להכניס עולם קטן, פנימיות כל הבריאה, לתוך הטיפה בשעת הזיווג. זו נגיעה בגבהי מרומים. ומחמת שאין שם עדיין אדם, אין שם צלם אלקים, לכן זה נקרא בחשאי, בפנימיות.

אחרי שמכניסים ונוגעים במקור בחשאי, בפנימיות, אותם חיים יוצאים ב'קולות'. קול הוא הופעה. והביטוי 'קולי קולות' בא להביע את העובדה שעם ההופעה מופיע גם הנסתר. כשתינוק יוצא, יש דבר שמגלה בקול את הדבר הנסתר.

לעומת זאת בשאול – בקבר, זורעים את האדם. כאן אין נגיעה בחשאי, בפנימיות, כי קוברים רק את החיצוניות, את ההופעה של האדם עם כל פרטי אבריו. (להכניס לקבר אפשר רק ב'קולות', ולא ב'קולי קולות', כי אני קובר את החיים הניכרים ולא את הנשמה.)

הגמ' עושה קל וחומר מרחם לשאול. אם מפנימיות נולדת חיצוניות, ק"ו שמחיצוניות תיוולד פנימיות. אם כשהכנסת משהו פנימי, בחשאי, יוצאת גם חיצוניות, גוף עם תרי"ג איברים, כנראה שפנימיות יכולה ליצור חיצוניות. ואם כן קל וחומר שחיצוניותו של אדם, צלם אלקים, יכולה ליצור פנימיות וחיצוניות. כי יותר פשוט להבין שחיצוניות תיצור פנימיות מאשר שפנימיות תיצור חיצוניות[1]. (אמנם הקב"ה יצר את הבריאה שהיא חיצוניות, מפנימיות, אולם זה החידוש של מעשה בראשית ולא מהלך רגיל.)

לכן מכאן תשובה לאומר אין תחיית המתים מן התורה. הוא סבור שמחיצוניות לא יכול להיוולד כלום. החיצוניות היא הסוף. אולם יש כאן קל וחומר שמלמדנו שמהחיצוניות יכולה לצאת פנימיות.

תנא דבי אליהו: צדיקים שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיותן אינן חוזרין לעפרן, שנאמר 'והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו כל הכתוב לחיים בירושלים', מה קדוש לעולם קיים – אף הם לעולם קיימין.

אדם רגיל יכול לזכות לתחיית המתים רק ע"י שיבה אל העפר, ע"י חזרה למקורו. צריך להחזיר את גופו למקור כדי להפריד ממנו את הרע ולגדל שוב חיצוניות ופנימיות, אולם הצדיקים הללו אינם צריכים לשוב למקורם כדי להגיע לעולם הבא, כי גופם כבר קדוש.

כשקוברים בן אדם הוא שב כביכול אל רחם אמו, כמאמר איוב 'ערום יצאתי מבטן אימי וערום אשוב שמה.' אולם אדם קדוש אינו צריך לשוב. מקורו הוא למעלה, בקדושה, לא בתוך האדמה. קדושה באה מלמעלה. קדושה אינה שייכת כלל לעולם הזה. הצדיקים שייכים למעלה גם בגופם. לכן לא שייך שגוף שכבר עכשיו הוא קדוש, יחזור לארץ.

העולם צריך להיחרב כדי לעלות למדרגה גבוהה יותר, ובכלל העולם גם בני האדם שבו. הגוף צריך לשוב אל העפר ואז הפנימיות זוכה לגוף חדש. אולם גופם של הצדיקים אינו צריך להתבטל. הוא מתאים כבר עכשיו לאותו עולם חדש. אם יש צורת אדם השייכת לעולם עליון יותר, צורת אדם שחיצוניותו מתאימה ממש לפנימיותו, היא אינה צריכה להיחרב. מי שזוכה להיות קדוש, גופו שייך לאותה נקודה פנימית של קדושה, ואז הוא אינו צריך להתבטל, גם כשהעולם עולה למדרגה יותר גבוהה.

יש כאן חידוש שאדם יכול לזכות לעלות בגופו לעולם גבוה יותר. אף שכל העולם צריך להיחרב כדי להיבנות מחדש במדרגה גבוהה יותר, אולם יש צורת אדם שכבר מתאימה כיום לאותו עולם עליון. זה מעין הנאמר בפסוק: 'כולם בחכמה עשית'. אדם קדוש שייך לחכמה. לכן הוא לא צריך לשנות את צורתו גם כשהעולם עולה למעלה עוד ועוד.

ואם תאמר: אותן שנים שעתיד הקדוש ברוך הוא לחדש בהן את עולמו, שנאמר ונשגב ה' לבדו ביום ההוא, צדיקים מה הן עושין? – הקדוש ברוך הוא עושה להם כנפים כנשרים, ושטין על פני המים, שנאמר על כן לא נירא בהמיר ארץ ובמוט הרים בלב ימים.

גם באלף השביעי מקומם של הצדיקים הוא בעולם. הבו"ע מחדש את העולם עם הצדיקים כפי שראינו לעיל. צדיקים הללו הם מחנה שכינה, כפי שנא' 'צדיק יסוד עולם'. הצדיק הוא היסוד שממנו מגיעה המציאות, כפי שבגוף האדם היסוד הוא המקום שממנו מגיעה מציאות חדשה. הקב"ה מחדש את העולם עם הצדיקים, כי עולם מתוקן הוא מקום לצדיק שכל כולו קדוש. הקב"ה מחדש את העולם איתם, הם מעין שותפים לחידוש העולם.

הבו"ע יכול להציל אותם בכל מיני צורות, אולם הוא עושה להם כנפיים כדי להודיע מה מקומם. כנפיים מבטאים את העובדא שמצד אחד הצדיקים שייכים לעולם, אולם עדיין אין להם יכולת לרדת אליו כל זמן שהוא לא הושלם.

ושמא תאמר יש להם צער – תלמוד לומר וקווי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים ירוצו ולא ייגעו ילכו ולא ייעפו.

מאחר שלצדיקים הללו יש גוף, הרי הם פונים אל העולם. הפריחה על פני המים היא רק זמנית. המטרה הסופית שלהם היא לרדת בסופו של דבר אל העולם, ואם כן לכאו' יש להם צער. מלאכים עפים ללא הרף ואינם מתעייפים כי הם אינם אמורים לרדת, אולם הצדיקים הללו אמורים לרדת וא"כ לכאורה צריך להיות להם צער על כך שהם לא במקומם, כי אע"פ שיש להם גוף שמתאים לפנימיות, אולם מקומו של הגוף הוא בארץ, וכשדבר מה אינו עומד על מקומו, יש לו צער.

על כך עונה הגמ' שמדרגת הצדיקים הללו גבוהה יותר משחשבנו. הקווים לבו"ע, יחליפו כח. כח הוא פנימיות. (חכמה היא נוטריקון כח-מה.) גופם של הצדיקים פונה לחכמה שהיא בפנימיות העולם. לא רק שהגוף מגיב נכון לפנימיות, אלא המקום של הגוף עצמו הוא בפנימיות, לכן הוא אינו זקוק למנוחה.

בתחילה הבנו שהגוף – החומר שיש לצדיקים מתאים רק עם החומריות – החיצוניות שתהיה אחר תחיית המתים. לכן מקומו למטה, ויש לו צער כשהוא אינו מגיע למקומו. אולם עתה מחדשת הגמ' שהגוף הרבה יותר גבוה, הגוף אינו נמשך למטה, הוא פונה לקודש. לא רק מתאים לקודש, אלא פונה לשם. הוא פונה לפנימיות העולם ומתאים לאותה פנימיות, ממילא אין לו צער והוא לא צריך לנחות דווקא על קרקע העולם. לכן הצדיקים אינם עייפים.

ונילף ממתים שהחיה יחזקאל! – סבר לה כמאן דאמר: באמת משל היה.

באמת משל היה, אין משמעו שהדברים לא קרו במציאות. ודאי שהם קרו כפי שהנביא מספר, אולם הם קרו רק לצורך המשל. רק כדי ללמד אותנו משהו. בדרך כלל כל דבר בעולם העשייה נצרך לצורך תיקון העולם שלנו. וכאן התחדש מקרה בעולם שלנו שהוא שייך בעצם לעולם אחר.

יש כאן חידוש. יש דברים שקורים בעולם שלנו אולם הם אינם שייכים לעולם העשייה אלא לעולם עליון יותר. הם אינם נוגעים ושייכים לתיקון העולם אלא רק באים ללמד על דבר אחר. (אולי קשת היא דוגמא נוספת לדבר כזה. היא אות על דבר גבוה יותר.)

משום כך ריב"ב שבא לחלוק על כך אומר: 'ואלו תפילין שהניח לי אבי אבא מהם'. אם כל התחיה היתה בשביל משל, הם לא היו צריכים להניח תפילין, הם לא היו צריכים לעסוק בתיקון העולם. העובדה שהם הניחו תפילין מוכיחה שתחייתם נעשתה לצורך העולם הזה ולא כמשל בלבד.

[1] עיי' מס"י פ"ז: ואמנם, התבונן עוד, שכמו שהזריזות הוא תולדת ההתלהטות הפנימי, כן מן הזריזות יולד ההתלהטות. והיינו, כי מי שמרגיש עצמו במעשה המצוה כמו שהוא ממהר תנועתו החיצונה, כן הנה הוא גורם שתבער בו תנועתו הפנימית כמו כן, והחשק והחפץ יתגבר בו וילך. אך אם יתנהג בכבדות בתנועת איבריו, גם תנועת רוחו תשקע ותכבה. וזה דבר שהנסיון יעידהו: