פרק חלק דף צב עב אלו בני אדם שכפרו – היו מגנין את החמה ביופיון

ושמואל אמר: אלו בני אדם שכפרו בתחיית המתים, שנאמר ויאמר אלי בן אדם העצמות האלה כל בית ישראל המה הנה אמרים יבשו עצמותינו ואבדה תקוותנו נגזרנו לנו.

רש"י (ד"ה העצמות) אומר: 'שלא מן הדין חיו, דהא אמרן הכופר בתחיית המתים אין לו חלק לעולם הבא, אלא משום סימן חיו.' דבריו צריכים ביאור, הלא כאן הם קמו לחיי העולם הזה ולא לחיי העולם הבא, ומה ענין זה לדברי המשנה שהכופר בתחיית המתים אין לו חלק לעולם הבא.

נראה שרש"י מלמדנו שכל חיים הבאים אחר מיתה הם מדרגה של עולם הבא. מיתה אינה רק שלילת החיים, היא מציאות חיובית. ולכן לאחר שאדם מת לא ניתן להחיותו שוב בצורה רגילה אלא רק על ידי כניסה למדרגת עולם הבא.

כשנגזרת מיתה על אדם חייו כלים ונגמרים. וכשנעשה נס, אין זה משום שהמיתה מתבטלת, אלא משום שיש כאן שפע של חיים מעולם עליון שיכולים להחיות גם מת[1].

רבי ירמיה בר אבא אמר: אלו בני אדם שאין בהן לחלוחית של מצוה, שנאמר העצמות היבשות שמעו דבר ה'.

מצוות מחיות את האדם, נותנות לו חיות. (חיות מכונה לחלוחית משום שכל חיים מגיעים ממים, כפי שראינו לעיל שהצדיקים שטים על פני המים). למי שאין שום מצוה, אין גם שום חיות, שום לחלוחית.

רבי יצחק נפחא אמר: אלו בני אדם שחיפו את ההיכל כולו שקצים ורמשים, שנאמר ואבוא ואראה והנה כל תבנית רמש ובהמה שקץ וכל גלולי בית ישראל מחקה על הקיר סביב וגו' וכתיב התם והעבירני עליהם סביב סביב.

'סביב' הוא ביטוי למצב שדבר מה מקיף את האדם בצורה מלאה עד שלא נשאר מקום פנוי לברוח אליו. רשעים אלו הקיפו את ההיכל בעבודה זרה בצורה שלא היתה אפשרות לברוח ממנה. היו חייבים לחשוב עליה כל הזמן. על כך אומר יחזקאל: 'והעבירני עליהם סביב סביב.' הקב"ה הקיף את ההיקף שלהם. יש היקף של קדושה שיכול להקיף גם את ההיקף של כוחות הרע.

יש כאן שני חידושים. חידוש אחד שרעיון של רע יכול להגיע למצב של 'סביב', למצב שהוא מקיף את הכל. זה מראה שיש לרעיון של הרע מהלך אצל הבו"ע. וחידוש שני שברגע שהרשעות מגיעה עד ה'סביב', עד הרעיון, אפשר לבטל אותה על ידי 'סביב סביב', על ידי רעיון יותר גדול שמשייך גם את הרעיון של הרע, לקדושה.

יסוד זה נוגע למדרגה של תחיית המתים. תחיית המתים מגלה שיש פנימיות עמוקה יותר שמקיפה גם את המיתה, גם את הרע. מוות הוא אמנם חלק מהתוכנית, יש לו מקום בתכניתו של הבו"ע, אולם יש תוכנית עמוקה יותר המקיפה גם את המיתה ומבטלת אותה מן העולם.

רבי יוחנן אמר: אלו מתים שבבקעת דורא. ואמר רבי יוחנן: מנהר אשל עד רבת בקעת דורא. שבשעה שהגלה נבוכדנצר הרשע את ישראל היו בהן בחורים שהיו מגנין את החמה ביופיין, והיו כשדיות רואות אותן ושופעות זבות. אמרו לבעליהן, ובעליהן למלך. צוה המלך והרגום, ועדיין היו שופעות זבות. ציווה המלך ורמסום.

אדם מורכב מגוף ונשמה שהיחס ביניהם הוא כיחס בין זכר ונקבה, משפיע ומקבל. הנשמה היא המשפיע ותפקידה הוא לרומם ולזכך את הגוף, המקבל. כשאדם עובד בצורה נכונה, מזדהה עם נשמתו ומרומם ומתקן את הגוף, הרי הגוף מגיע לתכליתו, והוא עולה ונכלל בתוך הנשמה, כאשת חיל עטרת בעלה הנכללת ומתבטלת בתוכו. זה גורם ליופי של שלמות, של הרמוניה בין שני צדדים הדבוקים ומתכללים זה בזה.

הלל הזקן שהיה הולך למרחץ כדי לגמול חסד עם גופו (ויק"ר לד, ג) הוא דוגמא לאדם כזה הרואה את עצמו כמשפיע ואת גופו כמקבל. גם הבחורים הללו שהגלה נבוכדנצר היו בדרגא כזו. לכן הם היו מגנים את החמה ביופיין. היופי של החמה הוא שהיא יכולה לחמם את הארץ, להשפיע על המקבל. אולם היא אינה כוללת את הארץ בתוכה[2]. ואילו הבחורים הללו כללו בתוכם גם את המקבל, גם את הנקבה. לכן הם היו יפים יותר מהחמה.

זה הטעם גם לכך שכשהכשדיות ראו אותם הן זבו דם. הן הרגישו שהן כלולות שם, בתוך הבחורים הללו. כביכול הם מזדווגות עם אותם בחורים. לכן הן אמרו לבעליהן, ליידע אותם שבגלל אותם בחורים יש פגם בקשר ביניהם. ומשום כך המלך ציווה להורגם, ולא זו בלבד, אלא גם אחרי ההריגה הוא ביקש לרמוס אותם, כדי לבטל את הגוף, את המקבל, לגמרי.

תנו רבנן: בשעה שהפיל נבוכדנצר הרשע את חנניה מישאל ועזריה לכבשן האש, אמר לו הקדוש ברוך הוא ליחזקאל: לך והחייה מתים בבקעת דורא. כיון שהחייה אותן, באו עצמות וטפחו לו לאותו רשע על פניו. אמר: מה טיבן של אלו? אמרו לו: חבריהן של אלו מחייה מתים בבקעת דורא.

לאור מה שכתבנו לעיל נוכל להבין את הקשר בין תחיית העצמות היבשות להצלת חנניה מישאל ועזריה. דרגתם של הצדיקים הללו היתה כפי שתיארנו לעיל. גופם היה הנוק' של הנשמה. לכן הוא נעשה רוחני ונכלל בנשמה עד שהאש לא יכלה לשלוט בו. ובאותה שעה שהם ניצלו, הגיעה השעה להחיות גם את אותם צדיקים שמתו ולחבר בין גופם ונשמתם, המשפיע והמקבל, הזכר והנקבה.

לפי מ"ד זה מובן מאוד מדוע כל העצמות היו צריכות לבא מרחוק, אפי' משולחנו של נבוכדנצר, כי העצמות הם הנקבה המשתוקקת לבעלה – הנשמה ורצה לקראתו. נבוכדנצר פקד לרמוס את הגוף, להפריד את הזכר מהנקבה, שלא תהיה צורת אדם, ויחזקאל החזיר את הכל לקדמותו.

פתח ואמר: אתוהי כמה רברבין ותמהוהי כמה תקיפין מלכותיה מלכות עלם ושלטנה עם דר ודר וגו'. אמר רבי יצחק: יוצק זהב רותח לתוך פיו של אותו רשע, שאילמלא בא מלאך וסטרו על פיו ביקש לגנות כל שירות ותשבחות שאמר דוד בספר תהלים.

הגילוי שהיה כאן אצל נבוכדנצר גדול בשתי בחינות מהגילוי של ספר 'תהילים'. קודם כל משום שהוא גילוי של תחיית המתים וזהו גילוי שלא מופיע בספר תהילים. אך לא רק זה, נראה בדברי חז"ל ששבחי נבוכדנצר היו שבח גדול יותר גם מצד התוכן שלהם ולא רק מצד המצב של הגילוי.

הגר"א אומר שיתכן שיהיו לגויים רעיונות גבוהים יותר מהרעיונות של ישראל. אך ההבדל הוא שאוה"ע אינם חיים בדווקא באותו מקום שעליו הם מדברים, ואילו כלל ישראל מדברים תמיד על מדרגה שהם חיים בה. כשנבוכדנצר אמר שירה זה לא היה 'הוא', היה לו גילוי מעבר למדרגתו. ואילו דוד המלך חי באותה מדרגה שהוא שר ושיבח. לכן בא מלאך וסטר לנבוכדנצר על פיו, כי הקב"ה רוצה שאדם יאמר שבח במדרגה שהוא שייך בה דווקא.

תנו רבנן: ששה נסים נעשו באותו היום, ואלו הן: צף הכבשן, ונפרץ הכבשן, והומק סודו, ונהפך צלם על פניו, ונשרפו ארבע מלכיות, והחיה יחזקאל את המתים בבקעת דורא.

הניסים הללו היו גילוי לכך שחנניה מישאל ועזריה חיים בעולם גבוה יותר. לכן הכבשן צף ונפרץ. הוא לא שייך לעולם, הוא עלה למקום גבוה יותר.

לכן גם הומק סודו. דווקא הסיד, החיצוניות של הכבשן, היא שהרגה את ארבעת המלכויות. כל החום היה בחיצוניות של הכבשן, ואילו בפנים לא היה חום. הכבשן כולו עלה למדרגה עליונה.

כשגבריאל הציל את אברהם אבינו הוא הסיק מבחוץ וקירר מבפנים, אולם לא קרה שום דבר לכבשן, אף אחד לא מת מסביב. ואילו כאן קרה משהו לכבשן עצמו, פה היה גילוי שבעצם חנניה מישאל ועזריה באמת חיים בעולם יותר גבוה, ועל ידי זה גם היתה בחינה של ביעור הרע ונשרפו ארבע מלכויות.

וכולהו גמרא, וארבע מלכיות קרא, דכתיב ונבוכדנצר מלכא שלח למכנש לאחשדרפניא סגניא ופחותא אדרגזריא גדבריא דתבריא תפתיא וכל שלטני מדינתא וגו' וכתיב איתי גברין יהודאין… וכתיב ומתכנשין אחשדרפניא סגניא ופחותא והדברי מלכא חזיין לגבריא אלך וגו'.

דווקא הנס הזה צריך להיות כתוב בפירוש, כי הוא עוסק בביעור הרע. הוא אינו סתם נס. ברגע שמצילים את חנניה מישאל ועזריה שהם דוגמא של כלל ישראל, מיד המלכויות צריכות לרדת. לכן צריך פסוק, כי פסוק תמיד אומר את עצם הדבר ולא את הדברים שנלוו אליו.

תני דבי רבי אליעזר בן יעקב: אפילו בשעת הסכנה לא ישנה אדם את עצמו מן הרבנות שלו, שנאמר: באדין גבריא אלך כפתו בסרבליהון פטשיהון וכרבלתהון וגו'.

זו חשיבותם של כלל ישראל. כלל ישראל נשאר תמיד שלם, גם כשדורכים עליו.

אמר רבי יוחנן: גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת, שנאמר ענה ואמר הא אנא חזי גברין ארבעה שרין מהלכין בגו נורא וחבל לא איתי בהון ורוה די רביעאה דמה לבר אלהין.

גם אוה"ע יכולים להבחין בכך שצדיקים גדולים יותר ממלאכי השרת, כי הרי נבוכדנצר הוא זה שאמר את הדברים הללו. ודאי שיש בחינות שבהן מלאך גדול מצדיק, אולם מצד המעשה הצדיק יותר גדול. בשעת אי שליטת האש על הגוף, הצדיקים מתגלים כיותר גדולים. זה מתאים למבואר ב'נפש החיים' (א, יא) על מעלת הצדיקים על המלאכים.

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב אמרתי אעלה בתמר אחזה בסנסניו, אמרתי אעלה בתמר, אלו ישראל, ועכשיו לא עלה בידי אלא סנסן אחד, של חנניה מישאל ועזריה.

תמר הוא מלשון 'מיתמר ועולה' כנאמר על עשן הקטורת. תמרים הם אוכל מזין, אפשר לברך עליהם ברכת המזון, אולם הם עצים גבוהים מאוד, מחוץ לתפיסת האדם. זה פרי שנותן חיות מלאה לאדם, אולם הוא עצמו מחוץ לתפיסת האדם. ישראל נמשלו לתמר כי גם הם מיתמרים ועולים. צדיקים עושים פירות גבוהים מאוד, אפשר לחיות מהם אך הם עצמם מעבר לתפיסת האדם.

סנסן הוא ענף אחד מהתמר, הוא אינו עולה עד למעלה, אולם גם לו יש את אותו מבנה של קו האמצעי. חנניה מישאל ועזריה הם כנגד אברהם יצחק ויעקב, אך במדרגה נמוכה יותר, במדרגת נה"י. הקב"ה אמר 'אעלה בתמר'. הקב"ה רוצה כלל ישראל שמיתמר ועולה, שבנוי מכל המדרגות. ואילו עכשיו יש רק סנסן אחד, מדרגה אחת של חנניה מישאל ועזריה. אעפי"כ הסנסן הזה יכול להציל את כל כלל ישראל כי גם בסנסן הזה יש שלש צדדים, יש בו את כל ההיקף.

אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב ראיתי הלילה והנה איש רכב על סוס אדם והוא עמד בין ההדסים אשר במצלה [וגו'] מאי ראיתי הלילה? ביקש הקדוש ברוך הוא להפוך את כל העולם כולו ללילה,

לילה הוא זמן של הסתר, של חושך. כשיש עובדי עבודה זרה אין גילוי של שמו ית' בעולם, ואז הקב"ה רוכב על סוס. סוס מיועד לרכיבה מהירה. כש'איש מלחמה' רוכב על סוס אדום זה ביטוי לכך שהוא כבר יושב ומוכן לרוץ במידת הדין. זו מידת הדין נוראה שכבר מוכנה לצאת לפועל.

כיון שנסתכל בחנניה מישאל ועזריה – נתקררה דעתו שנאמר והוא עמד בין ההדסים אשר במצלה, ואין הדסים אלא צדיקים, שנאמר ויהי אמן את הדסה, ואין מצולה אלא בבל, שנאמר האמר לצולה חרבי ונהרתיך אוביש,

הדס הוא משולש, זה אומר שיש בו שתי צדדים וקו אמצעי שמכריע ביניהם. כשיש רק שתי צדדים יתכן שאי אפשר להכריע ביניהם. שני צדדים הם כמו שני כתובים המכחישים זה את זה. רק כשיש שלש, יש את המכריע בפנים.

זו המדרגה של חנניה מישאל ועזריה, מצד אחד הם אינם כאברהם יצחק ויעקב שהם עצם ההנהגה, חסד דין ורחמים. הם נמצאים במדרגה נמוכה יותר, במקום שההנהגה מגיעה לעולם. אך גם הם משולשים, יש בהם את כל ההיקף של ההשגחה. ודי בזה כדי להציל את העולם.

מיד מלאים רוגז נעשים שרוקים, ואדומים נעשו לבנים.

יש כאן שתי שלבים. שלב ראשון שהאדום נהפך לצבעוני, ושלב שני שהוא נהפך ללבן. צבע אדום או שחור (שחור אדום הוא אלא שלקה) הוא ביטוי לעובדה שכל המהלך עכשיו הוא מהלך של מידת הדין, והתחלת התיקון היא על ידי שהצבע האחד מתחלף לצבעים שונים. ע"ז מעוררת כעס אצל הבו"ע, כמאמר הכתוב 'כי קצר המצע מהשתרע', וכמאמרם ז"ל: 'אין אני והוא יכולים לדור במקום אחד'. כשאדם כועס כולו מלא בכעס, אין מקום לצד שני, אך כשהכעס עובר מתגלים מהלכים שונים, כל מיני צבעים. אז יש מהלכים שונים אצל הבו"ע ולא הכל תחת הכעס, תחת מידת הדין.

בשלב השני הסוסים נעשים לבנים. העבירות מתהפכות ללבן שכולל בתוכו את כל הצבעים^[3]. (אם ניקח עיגול שיש בו את כל הצבעים ונסובב אותו מהר, כולו יראה לבן.)

יש כאן נקודה חשובה נוספת. רק הסוס נעשה לבן. האיש לא השתנה. איש מלחמה לא נהפך לזקן מלא רחמים. זה סימן שההנהגה עצמה לא השתנתה, האיש נשאר אותו איש. יש מעשים שמגיעים לעורר את ההנהגה העליונה עצמה, אולם כאן המעשה מגיע רק אל הסוס, רק למקום שעליו ההנהגה העליונה רוכבת. צדקתם של חנניה מישאל ועזריה גרמה לכך שההנהגה העליונה תרכב על דבר אחר, תצא לפועל בצורה אחרת, ודי בזה כדי להציל את העולם. (זה מתאים עם מה שראינו לעיל שחנניה מישאל ועזריה אינם עולים להנהגה עצמה, אלא למדרגות המוציאות לפועל את ההנהגה העליונה בעולמות התחתונים.

אמר רב פפא: שמע מינה סוסיא חיורא מעלי לחלמא.

חלום שבא מצד הקדושה הוא כמו נבואה קטנה. מודיעים בו לאדם מה יהיה המהלך. אלא שבחלום אפשר לראות רק איך הדבר מתהווה בעולם, ואילו בנבואה רואים את עצם ההנהגה העליונה. סוס לבן טוב לחלום בלבד, כפי שביארנו לעיל שסוס אינו מבטא את ההנהגה עצמה אלא רק את אופן היציאה שלה לעולם. איך ההנהגה העליונה יוצאת לפועל בעולם שלנו.

רבנן, להיכן (אזול?) [אזלו] אמר רב: בעין [הרע] מתו ושמואל אמר: ברוק טבעו. ורבי יוחנן אמר: עלו לארץ ישראל, ונשאו נשים והולידו בנים ובנות. כתנאי; רבי אליעזר אומר: בעין [הרע] מתו, רבי יהושע אומר: ברוק טבעו. וחכמים אומרים עלו לארץ ישראל ונשאו נשים והולידו בנים ובנות שנאמר שמע נא יהושע הכהן הגדול אתה ורעיך היושבים לפניך כי אנשי מופת המה, איזו הם אנשים שנעשה להן מופת – הוי אומר זה חנניה מישאל ועזריה.

חנניה מישאל ועזריה היו מחוץ לכלל ישראל, מעל כולם. הם היו יחידים, כפי שראינו לעיל, שהם היו במדרגה גבוהה נפרדת, סנסן אחד שעל ידו ניצל התמר כולו. אולם מדרגה זו לא נמשכה, הם לא מופיעים עוד בכתובים. והשאלה היא מדוע.

רבי אליעזר פירש שהם מתו בעין הרע, העולם כולו הסתכל עליהם כאנשים שאינם שייכים למציאות  עד שההסתכלות הזו באמת יצאה מן הכח אל הפועל והם באמת מתו.

רבי יהושע אומר שהם רצו לשוב ולהשתייך לכלל ישראל, אולם הם טבעו ברוק. הרצון להשתייך לכלל ישראל גרם להם בושה גדולה מאוד שהם טבעו בה. כשאדם נמצא במדרגה גבוהה יחד עם אנשים פחותים ממנו, ובגללו, בגלל שרואים אותו, יש תביעה על חבריו הפחותים ממנו, הוא מתבייש. כיון שהוא נמצא יחד איתם והוא חלק מהם הרי הבושה מקיפה גם אותו, וכיון שהוא גדול מהם, הוא מבין יותר מהם את התביעה, את החסרון, והוא יכול למות מכח בושה זו. (יתכן שזה מה שקרה לאליהו ששאל את נפשו למות כשהוא גילה חיסרון בכלל ישראל.)

חכמים פירשו שהם יכלו לשוב ולהיות חלק מהמציאות אך לא בבבל, לא במקום שהם חיו בו עד היום, היה עליהם לעלות לארץ ישראל כדי להתחיל חיים חדשים. הם עלו לארץ ישראל ונשאו נשים כו'. קדושת ארץ ישראל יכולה לגרום להם לחיות לאחר מיתה. יש חוקים אחרים בארץ ישראל והיא הועילה להם גם שיוכלו ללדת שהרי הם היו סריסים אצל נבוכדנצר.

כל שלשת התנאים מסכימים שלא היתה לחנניה מישאל ועזריה אפשרות להמשיך את חייהם ולשוב ולהיכלל עם כלל ישראל. היה עליהם למות, אלא שלדעת חכמים הם יכלו לשוב ולחיות חיים חדשים בארץ ישראל. וגם זאת דווקא בעזרת יהושע הכהן הגדול. עבודתו של כהן גדול היא להעמיד את המציאות בצורה נכונה. לכן אהרן הכהן היה אוהב שלום ורודף שלום. כאן יהושע הכהן הגדול פתח לחנניה מישאל ועזריה פתח מיוחד לשוב ולהיות חלק מכלל ישראל.

ודניאל להיכן אזל? – אמר רב: למיכרא נהרא רבא בטבריא. ושמואל אמר: לאתויי ביזרא דאספסתא. ורבי יוחנן אמר: לאתויי חזירי דאלכסנדריא של מצרים. איני? והתניא, תודוס הרופא אמר: אין פרה וחזירה יוצא מאלכסנדריא של מצרים שאין חותכין האם שלה, בשביל שלא תלד! – זוטרי אייתי, בלא דעתייהו.

נבוכדנצר ראה שיש לדניאל כח של יסוד, כח של פריה ורביה, ולכן הוא השתמש בו כדי להפרות את מלכותו. שלשת הדוגמאות שהגמ' מביאה הם דברים שפרים ורבים. כשכורים נהר, מים נובעים. זרעונים מגדלים צמח, וחזירים פרים ורבים.

נבוכדנצר ידע שדניאל שייך לקדושה, הוא ידע על גדלותו, שהלא הוא השתחווה לו. אלא שהוא לקח את הקדושה ושיעבד אותה אליו בדומם, צומח וחי. כל אלו שהם מתחת לנבוכדנצר שהוא אדם-מדבר. הוא רצה לקבל תועלת מהקדושה של דניאל בשביל המלכות שלו. (גם באיטליה בזמן רמח"ל הכל פרח, כי הגויים משתמשים בקדושת היהודים כדי לפתח את ממלכתם.)

[1] דוגמא למת שמקבל חיים חדשים אפשר לראות בפרשת יהודה ותמר. כשהוציאו את תמר לשריפה, והיא אמרה 'הכר נא', אומר הפסוק 'ממני'. ורש"י מביא דרשת חז"ל ש'יצאה בת קול ואמרה: ממני ומאיתי יצאו הדברים. לפי שהיתה צנועה בבית חמיה גזרתי שיצאו ממנה מלכים.' נראה לבאר שהנשמה שיהודה נתן בתוכה של תמר היתה שלא מדעתו. לכן היא היתה צריכה להישרף קודם, כדי שאחר כך יהודה יחיה אותה ואת העוברים, יכניס בהם חיים חדשים מדעתו. פרץ וזרח נולדו פעמיים. פעם אחת על ידי השכינה לבד, שלא מדעתו של יהודה, ופעם שניה מדעתו של יהודה כשאמר 'צדקה, ממני'.

[2] אולי לפני שהתמעטה הלבנה היתה לשמש מעלה זו. אז הם היו שני מלכים בכתר אחד, כתר אחד כלל את הנותן והמקבל, הזו"נ.

[3] גם לבן הארמי אמר אני כולל את הכל, הבנות בנותי והבנים בני. אך יעקב אבינו רצה שלכל אחד יהיה את הצבע שלו.