אין עני אלא בדעת – עשירות בתורה

אין עני אלא בדעת – עשירות בתורה

מפגש עם אנשים עשירים גורם לנו להתבונן: מהי עשירות? מהו אדם עשיר? שאלה זו מעלה באופן אסוציאטיבי את דברי המשנה – "איזהו עשיר השמח בחלקו". ממשנה זו אנו למדים כי מושג העשירות קיים והינו הנחה ברורה בדברי המשנה. מתוך הנחה זו דנה המשנה בשאלה 'איזהו עשיר'.

עשירות אומנם מיתרגמת בדרך כלל לכסף רב ולנכסים רבים, אך עובדות אלו מחזיקות תכונה נפשית של עשירות.

עשיר הוא מי שאינו כבול למעשים מסויימים. יש לו יכולות ואיתן גם אפשרויות רבות. הוא אינו כבול לעשות משהו מסויים מכיוון שלא במעשה מסוים כזה או אחר תלויים פרנסתו ואופן קיומו. לעשיר ישנה פניות לחשוב ולהרהר מה הוא חפץ לעשות מכיוון שהוא אינו כבול למעשה מסויים. יש לו אלטרנטיבות רבות ופניות על מנת להחליט מה מביניהן הוא חפץ לעשות.

היכולת להחליט על דרכו ומעשיו זו מעלה נפשית גדולה. זו הסיבה שרבי כיבד עשירים. הוא ודאי לא סגד לכסף הרב, אלא כיבד את היכולת והמעלה הנפשית שיש לבעל הממון. 

כך, באופן פרדוקסלי ניתן לראות כי לעיתים דווקא העני הוא זה שבהול וחש מחוייב להתנהג באופן מסוים כעשיר ולהתלבש בבגדים שיספרו על כבודו ורוב עושרו. לעומתו, העשיר האמיתי אינו חש שעליו להחצין את ממונו, וכך יש לו את האפשרות ללכת בבגדים פשוטים ולהתנהג באופן שאינו משקף את עושרו הרב.

אדם שיש לו רק אפשרות אחת במחשבתו – זו עניות לא רק בממון אלא עניות בדעת. וכידוע, אין עניות אלא בדעת.

נתבונן בדברים השייכים לעבודת ה' שלנו. האם עשירות שייכת גם ברוחניות? ידועים דברי הגאון כי גם בכל מה שנוגע לרוחניות תקפים דברי המשנה: "איזהו עשיר השמח בחלקו". 

הגמרא מביאה (שבת כ"ה, ב'): "איזה עשיר? כל שיש לו נחת רוח בעשרו, דברי רבי מאיר". על כך מבאר רש"י: נחת רוח בעשרו – "שמח בחלקו אם מעט אם רב".

אמירתו של ר"מ יכולה להתפרש כמופנית לעני, וכמו באה לפייס אותו ולומר לו כי העשיר האמיתי הוא זה ששמח בחלקו ולאו דווקא בעל הממון, אך רש"י מייעד את הדברים גם לעשיר – "אם מעט אם רב". הווי אומר כי העשיר לא נמלט מהצורך לשמוח בחלקו.

לדברי רש"י, העשיר הוא זה ששמח במה שיש לו, שנהנה ממה שיש לו. במובן זה העני והעשיר שווים. על העשיר ליהנות ממה שיש לו כדי להיחשב עשיר. אין זו אמירה של הסתפקות במועט אלא הבחנה דווקא במה שיש כבר. 

כשאדם נהנה ממה שיש לו, הוא מבחין כי הדברים משמעותיים בשבילו וכך יש לו דרך לצמוח בעבודה.

כעת הדבר ברור שלדברי רש"י ישנה עשירות ברוחניות. דווקא בה, יותר מכל, יש משמעות בכך שהאדם שמח-נהנה ממה שיש לו. זו הנאה שמביאה ונותנת לאדם מודעות ומשמעות בדברים שכבר יש לו. כשיש לו נחת רוח, הוא מסוגל להחליט במה לעבוד וכיצד לעשות זאת. יש לו יכולת בחירה.

לעיתים נבחין כי אנו עניים בדעת. אנו לא פותחים בפנינו מחשבה ואפשרויות שונות. אנו כבולים לדרך אחת מסויימת והולכים רק בה.

עלינו לפתח בתוכנו עשירות, יכולות לעשות דברים שונים. אנו זקוקים לשמחה ולעשירות פנימית בתוך עולמנו הרוחני.

הפיתוי שיש בחוץ הוא העשירות-ריבוי האפשרויות. וכנגד כך עלינו לפעול בחכמה. על מנת לעמוד בפיתויי העולם עלינו לדאוג לכך שבתוכנו תהיה עשירות ושמחה ממעשינו. אולם לפעמים אנו נוהגים בדיוק להיפך. כתגובה לעולם שבחוץ, אנו סוגרים יותר ויותר מבחינת התחושה שלנו את האפשרויות הרבות שהן כאמור תחושת העשיר. ככל שנהיה עניים מבפנים – כך תגדל הסכנה מבחוץ.

בל נטעה, עשירות היא פתיחות לעולם. עשירות היא כאמור "נחת רוח בנכסיו", נחת רוח מהמקום שלנו ומאופן החיים שלנו. כל נחת רוח שבעולם יכולה להיות בתוך ד' אמותינו. נחת רוח והנאה ממעשינו היא המגן הגדול ביותר מהרוחות שבחוץ.

כשר' ירוחם היה במקום נופש יחד עם תלמידיו הוא הבחין כי בחורים מסויימים לא הופיעו לתפילת שחרית. כשהתעניין היכן הם, ענו לו כי הלכו לראות הר מסויים בשעות הבוקר. קרא עליהם ר' ירוחם – "לב כסיל בקצה הארץ". כוונתו הייתה, לשם מה עליהם לרוץ למקומות רחוקים על מנת לראות ביופי העולם, הכל יש בד' אמותיו של האדם! עליו רק להביט סביבו ולחוות מכל היופי הקיים. 

כך חי ר' ירוחם, את היופי והתפעלות הנפש מדברים יפים הוא פגש ממש סביבו, כי ההנאה נמצאת בתוך האדם, אין צורך לרוץ למקומות רחוקים על מנת לחוש אותה.

בין הזמנים הוא זמן המועד למשיכה של העולם. מכיוון שהעולם עשיר, יש בו אפשרויות רבות ומגוונות. וכשבאדם יש עניות בדעת – העולם ימשוך אותו. כשיש עשירות פנימית אין משיכה למשהו אחר העומד מבחוץ. ישנה נחת רוח.

נוכל לראות בחוש כי אדם עשיר – קשה לשכנע ולהזיזו ממקומו או מדעתו בקלות. לעשיר יש עולם פנימי שבו הוא שולט ומחליט מה יעשה. עלינו להיזהר שלא להיות עניים בדעת, וכך כל גירוי וקריאה של העולם יזיזו אותנו ממקומנו ומדעתנו.

בתורה ישנה עשירות גדולה. אין דבר שאי אפשר לחוות ולעשות בתוך התורה ובית המדרש. אך אנו מייצרים לעצמנו במבטנו הצר על התורה עניות מסוכנת.

הילקוט מביא דבר נפלא המבטא את העשירות שישנה בתורה, וכך אומר: "לכל הרגשה והרגשה נתן הקב״ה תורה מה שלא לעשות ומה לעשות". וכאן מפרט המדרש את דברי התורה ביחס לכל האיברים. כלומר: התורה מתייחסת לחיים הפשוטים והממשיים שלנו, "כל הרגשה והרגשה" – הרגשת האיברים, וכנגדה היא מורה ומדריכה מה לעשות ומה לא לעשות. 

אם מבטנו בתורה הוא עני, לא תהיה לנו נחת רוח בתוך עולמנו הרוחני. אנו זקוקים לעשירות בתפילה, בעבודה ובלימוד התורה. אפילו בלימוד אנו נצמדים לדרך אחת ולאופן לימוד מסויים בלי להעשיר את עצמנו ולהכיר בדרכים שונות שיש בתורה. 

כשנתבונן בספרים קדמוניים כמו ספרי תשובות נוכל להבחין בעושר הרב, לא הידע הרב שיש בהם אלא אופני המחשבה שהם נושאים. אופני מחשבה שאנו דוחים בדרך כלל על הסף מתוך התעקשות והיצמדות לצורת חשיבה מסויימת בלי פתיחות לאופני חשיבה אחרים. 

הרי אין לנו יכולת אמיתית להתעלם מאותן צורות חשיבה, משום שאותן תשובות שאנו לא מחבבים את צורת החשיבה שלהן, הרי נפסקות לעיתים להלכה, ואנו משתיתים ומכוונים את מעשינו על פיהן.

ה'נפש החיים' (שער ב', י"א), מדבר על עניין התפילה ומתקשה איך יתפלל האדם על ייסוריו, והרי אלו ממרקין ומכפרין לו על עוונותיו? מבאר ה'נפש החיים' כי התפילה היא כנגד צערו של הקב"ה שמצטער על כך שהאדם עובר את מה שעובר. בהמשך (אות י"ב) מבאר ה'נפש החיים' באופן אחר – שצערו של הקב"ה גדול יותר בשעה שהאדם עובר על העבירה, כבר שם מצטער הקב"ה, מכיוון שהאדם במעשיו מזיק לעצמו. 

משל לבן שמשתכר ונופל ושובר את מפרקתו, האב מצטער בשעת נפילתו גם כשהבן אינו מרגיש בכאב, האב מצטער על ההיזק שהבן גורם לעצמו. צער זה גדול לאב אף יותר מהצער שיש לו בשעה שבה בנו סובל כשהרופאים חובשים את פצעיו ומרפאין אותו. בדומה לכך גם הקב"ה מצטער בשעת העבירה בצערו של האדם-בנו, משום שהיא היזק לאדם.

כלומר, הצער הוא לא מחמת שעבר האדם על רצון ה', אלא משום שהוא מקלקל את עצמו. גם אם בשעת העבירה הרי הוא כשיכור שלא מרגיש בכאב. ומסיים ה'נפש החיים' שמשום כך כופלין לאדם המתפלל את פרנסתו, וזדונות הופכים לו לזכויות.

דברי ה'נפש החיים' כי זדונות הופכים לו לזכויות צריכים ביאור. הרי אין פה עניין של תשובה, אם כן מדוע זדונות הופכים לו לזכויות?

הנקודה היא, כי הקב"ה מעניק הנאה וחיות לעולם גם דרך מאכלות אסורים, גם דרך אכילת חזיר. כמו שנאמר לגבי גיור, שאם גוי לא טעם מאכלות אסורים יש לו זכין כל גירותו, ואפשר לגיירו. אך אם טעם טעם איסור אין על כך זכין משום שאם יתגייר לא יוכל לשוב ולטעום את טעמם. 

זאת אומרת שהקב"ה נותן הנאה וחיות גם מחוץ לתורה, אך היהודי – כל הנאות שבעולם הוא מוצא בתוך מרחב התורה ותרי"ג מצוות שבה. וכך, כשהאדם נהנה דרך עבירה הוא לא נהנה דרך התורה, וזהו דבר שהורס את האדם ומזיק לו.

אך ברגע שהאדם מתפלל על צערו ומבין את העניין שכל ההנאות באות דרך התורה, הוא נותן דעתו ומבין כי בתורה ישנם כל ההנאות וההרגשים. כך זדונות נהפכים לו לזכויות. אין זה עניין של תשובה, אלא זו ההבנה של האדם שנהפכת ומסיטה את עצמה מחיפוש הנאות בחוץ למציאת ההנאה בתוך התורה.

זהו דבר שרק מי שיש לו עשירות יוכל להבין ולראות את הכל בתורה. מבט עני לא יבחין בכך.

גם מה שנאמר כי כל דבר איסור יש את טעמו בהיתר, כנגד חזיר יש דג בטעם דומה וכו', אין מטרת הדברים כדי לספק את תאוות האדם לחזיר, אלא ללמדנו שכל דבר קיים בתורה וכי בה ישנה עשירות רבה, והאדם לא חסר בה מאומה.

בתחושת עשירות זו אין משיכה לעבירה. התורה הופכת מ'כובלת' לנותנת משהו חיובי ורחב.

זהו המגן הגדול מהעולם שבחוץ. עשירות אינה פתיחות לעולם אלא מבט פנימה שמסוגל לטעות ולחוש את הכל במקומו. שמח בחלקו אם רב אם מעט. משום כך גם זדונות נהפכים לו לזכויות, משום שכל הרע מתפוגג בתפיסה זו. 

זוהי נקודה חשובה ובמיוחד לקראת בין הזמנים. כלפינו וכלפי ילדינו.