סקרנות בלימוד מול סקרנות היצר

סקרנות בלימוד מול סקרנות היצר

צורת הלימוד במשנתו של ר' ישראל אמורה להיות משוחררת וחופשיה, כזו שהלומד יכול לחשוב ולילך 'אחר היפה והנאה' כלשונו של ר' ישראל. 

לימוד באופן זה אינו רק עניין פרקטי, אלא יש בו עומק רעיוני וצורך אקוטי בזמננו.

עלינו להבין את תקופתנו ואת האתגר שהיא מעמידה בפנינו. התבוננות זו נדרשת מבני תורה משום שהם תופסים את עצמם כיחיד, במובן שממנו נדרשת עבודה על כל דבר ועניין. גם כשלדברים יש משמעות לכלל , ולהמון העם. הוא יחיד, עליו לעבוד ולהפוך את הדבר למשמעותי עבורו ולא רק לציית ולעשות את 'מה שצריך לעשות'.

במהלך הדורות כולם עולם 'בן התורה' היה שונה מהעולם שבחוץ, וכלשונו של ה'עלי שור' בהקדמה: "קיר עבה עומד בין בית המדרש לבין העולם בחוץ". אנו בבית המדרש שוהים בד' אמות של הלכה, חיים בעולם אחר עם מושגים אחרים, וכך גם ההתעניינות שלנו אחרת. 

לפני כשלושים שנה נפל דבר, החומה חוררה ונסדקה. כך אנו למדים מדבריהם של גדולי הדור שקבעו כי לבני תורה צריך להיות עיתון משלהם, משום שבלא זה הם יסתכלו במקומות אחרים, גרועים יותר. משמעות הדבר שעולמם של בני התורה כבר אינו הרמטי כבעבר, נוצרו בו חורים וסדקים, מה שהביא את גדולי הדור ליצור חלונות מוסדרים ומפוקחים במקום החורים והסדקים. כעת גם אנשי בית המדרש כבר מציצים לראות מה קורה שם בעולם, אומנם בצורה מפוקחת וכשרה, אך המבט כבר נודד מעבר לכתלים.

וכך מצאנו את עצמנו מתנהלים בשפה של מה פתוח יותר ומה סגור, כמה אפשר לפתוח ומה כבר חוצה את הגבול. זהו השיח וזהו המקום בו אנו נמצאים. בתוך בית המדרש, עם מבט מתעניין לעולם שבחוץ.

זו מציאות שמחייבת מאיתנו עבודה, משום שאם נזניח אותה היא תכלה אותנו לחלוטין.

יצר הרע – סקרנות

אחד הדברים היסודיים ביותר של היצר הרע הוא ההתעניינות בעולם שבחוץ. היצר אינו התאווה, אלא הסקרנות מה יש בה. האדם לא יודע מה טעמה אך היא מעניינת אותו. ואם כך, כל ההתעניינות בעולם שבחוץ היא פרי היצר. גם אם זה שטחי, זה מעניין. 

וכך, אם לא נצליח לייצר תורה כזו שמתמודדת עם אותה התעניינות, נהיה בבעיה. לא נוכל לשרוד את זה, קומת האדם תתמוטט לגמרי.  

התורה מציגה את היצר הרע לראשונה בפרשת האדם וחווה.  

"וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן. כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע. וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל".

טענתו של הנחש היא לא שהדבר טעים, אלא מה? הוא אומר לה שאם תאכל ממנו היא תוכל ליצור משהו, וכמו שרש"י אומר: "כי יודע" – כל אומן שונא את בני אומנותו, מן העץ אכל וברא את העולם (ב"ר) והייתם כאלוהים" – יוצרי עולמות. סקרנות היא מידתו של היצר הרע. 

גם בפרשת ציצית, על המילים "ולא תתורו אחרי לבבכם" אומר רש"י: כמו 'מתור הארץ', הלב והעיניים הם מרגלים לגוף ומסרסרים לו את העברות. העין רואה והלב חומד והגוף עושה את העברות.

הדימוי של רש"י הוא ריגול. הלב והעיניים מרגלים במקומות אחרים. שורש היצר הוא ההתעניינות במקומות אחרים – 'מה קורה שם'. 

על בריאת חווה מביא המדרש כך: "ויבן. התבונן מהיכן לבראותה, לא ברא אותה מן הראש, שלא תהא קלת ראש. ולא מן העין, שלא תהא סקרנית… ואף על פי כן, "ותפרעו כל עצתי": לא בראתי אותה מן הראש, ומקלת ראשה: "ותלכנה נטויות גרון". ולא מן העין, והרי היא סקרנית, שנאמר: "ומשקרות עיניים"". 

סקרנות הייתה המידה שהקב"ה רצה למנוע מחווה, ולכך לא ברא אותה מהעין, ואף על פי כן היא סקרנית. 

סקרנות היא שורש הרע, דרך הסקרנות הצליח היצר להיכנס לצורת האדם. ישנה מחשבה שסקרנות היא מעלה ויכולת טובה, אך צריך להבין שכשהיא מגיעה עם העולם שבחוץ הדבר נעשה להרסני.

זו הסיבה שעלינו לשנות את הלימוד באופן שיתמודד כראוי עם המבט של העולם מבחוץ. כשיש חור, אין זה משנה אם הוא גדול או קטן. גם דרך חור קטן אפשר לראות עולם מלא.

אדם בריא יכול לאכול אוכל פשוט, גם הוא מבריא את גופו. אבל החולה ובמיוחד החולה מעיים, עליו לאכול אוכל מיוחד, משובח, עדין יותר. כך גם בלימוד תורה, דווקא החולה צריך אוכל-תורה משובח-ת יותר. עדין-ה יותר.

המדרש בסיפור קין והבל מביא: "רבי חנינא בר פפא אמר: אם בא יצרך להשחיקך, דחהו בדברי תורה. רבי סימון אמר: אם בא יצרך להשחיקך, שמחהו בדברי תורה".

רבי חנינא בר פפא מתאר את האדם הבריא, כשבא היצר הוא דוחהו, זוהי פעולה פשוטה. רבי סימון, לעומתו, מתאר את האדם החולה, הוא כבר לא יכול לדחות את היצר, הוא צריך לענות ליצר בשפתו – לשמח אותו בדברי תורה. זו עבודה גבוהה יותר והיא נדרשת למי שכבר חולה.

מה שנדרש מאיתנו הוא להיות כרבי סימון, לקחת את התנועה של העולם – סקרנות, בונה עולמות, מרגל, ואת התנועה הזו לזהות וליישם בתוך התורה.

בשביל גישה כזו עלינו לזהות את מקומות החידוש שבתורה, אנו צריכים לחשוב על התורה כדבר שאינו גמור ומהוקצע, כזה שיש לנו מקום להתגדר בה ולחדש בה חידושים. להבין כי ישנם צדדים בתורה שאינם גמורים, וכלשונו של ר' ישראל: 'האמת המוגבל מכל צד'.

רק מתוך תפיסה זו נוכל לחדש, להסתקרן ולרגל אחר מקומות חדשים. כי כשהכל ידוע מראש אין מקום להתעניינות ולסקרנות. וכך התורה צריכה להיות מסקרנת ומעניינת, ולא רק כידיעות בעלמא.

זו צריכה להיות העבודה שלנו בלימוד תורה. להתייחס לדברים לא רק כעובדות קיימות אלא כדבר שאפשר לעבוד עליו.

כיצד התורה תעניין אותנו

עלינו לתת את הדעת כיצד לעבוד באופן שהתורה תהיה בעלת עניין רב אצלנו. 

כיום, בעלי כישרונות מוערכים באופן מיוחד. אומנם גם בעבר היו הם מוערכים. בסלבודקא אהבו מאד בעלי כישרונות, אלו היו יודעים לציין את המקור של מה שנאמר בשיעור במדויק, עד כדי הייתה קבלה שם לציין לדף הקודם או המאוחר יותר כדי לא להתגאות.

הסכנה באדם בעל כישרון רב שהוא יכול להסתקרן בלי קשר למקום האמיתי הפנימי שלו. זוהי אומנם בעיה אישיותית, אך כך האדם בנוי, זה נותן לו הרגשה טובה.

כדי שהסקרנות תהיה מחוברת למקום שלנו, עלינו לדאוג לכך  שהנושא של הסוגיה יתפוס אותנו, יעניין אותנו. העיסוק שלנו בלימוד אמור להיות סביב נושא, בין שהוא מופשט יותר או מציאותי.

לעיתים נבחין כי הנושא עצמו אינו מעניין, רק ההתנצחות היא זו שמחזיקה את הדיבור. כשהנושא אינו עומד בלב העיסוק גם הידיעה נחלשת, כי הידיעה הרחבה נבנית כאשר העיסוק הינו סביב נושא מסוים, כך הזיכרון נתמך ממקומות שונים.

צריך לשים לב כי הלמדנות אמורה לשרת את הליבון של הנושא ולא חלילה להיפך. גם הדיבור בשפה 'של מקרים' טובה יותר ליצור עניין מאשר דיבור בשפה מופשטת.

באופן כזה הנושא יעניין אותנו כבר בתחילתו, בשונה מהאופן שבו הלמדנות עומדת בלב הלימוד, שאז נקודת העניין יכולה להופיע רק לקראת סוף הסוגיה.

עלינו להתייחס לסוגיות כדבר שאינו ידוע מראש, כמרחב שיש לנו יכולת לגלות בו דברים חדשים. הסתכלות כזו תיצור אצלנו סקרנות, עניין ורצון 'לרגל' בתוך הסוגיה.