יציאת מצרים כיצירה חדשה של הכלל ישראל

יציאת מצרים – יצירת מציאות חדשה מתוך היעדר מהלך במציאות

יציאת מצרים הייתה בזכות האמונה שעם ישראל האמין בה' 'ויאמן העם'. על אמונה זו התנהל ויכוח בין משה רבנו להקב"ה, משה רבנו שראייתו הייתה ההשגה העמוקה ביותר שבן אנוש יכול להשיג אמר שהם לא יאמינו, אחרי כל כך הרבה שיעבוד וגלות כבר אין בהם אמונה, ואילו הקב"ה שהוא חוקר כליות ולב אמר שעדיין יש בהם אמונה והם יאמינו, ואכן כך היה.

ומתבקש שאחרי שהתגלו ישראל בתפארתם שהם מאמינים, ראויים יהיו כבר ליציאה ממצרים, אך בפסוקים נראה שההיפך קורה 'מאז באתי לדבר אל פרעה הרע לעם הזה' עד כדי שכשמשה רבנו מגיע אליהם 'ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה' ועדיין צריך תהליך של הכבדה זו כדי לצאת ממצרים, מה צורך יש בהכבדה זו אחר שכבר התגלתה בהם האמונה?

היסוד של יציאת מצרים שעומדים לפני יצירה חדשה של כלל ישראל, יצירה חדשה מחייבת שהמציאות שהייתה עד היום כבר לא קיימת, הכבדת הקושי הייתה לראות שאין פתח תקוה ומזה לבנות את היצירה המחודשת שנקראת כלל ישראל.

כך מבואר ברמב"ן על הפסוק "מקוצר רוח ומעבודה קשה" – 'לא בעבור שלא יאמינו בה' ובנביאו, רק שלא הטו אוזן לדבריו מקוצר רוח, כאדם שתקצר נפשו בעמלו, ולא ירצה לחיות רגע בצערו, מדעתו שירוח לו אחרי כן'.

אדם שקצרה נפשו לא יכול לתלות תקווה במחר שיהיה יותר טוב, כך הם למרות שהם מאמינים במשה ולא היה פגם באמונה, אבל במצב דחק כזה בלתי אפשרי לתכנן שיהיה יותר טוב ומתוך זה נוצרה מציאות חדשה.

המתח שבין אמונה מצד אחד והתפיסה שכך לא יכול להמשיך, מכריח מציאות חדשה כי הרי מאמינים לגמרי שיצאו ומאידך הרי אי אפשר לחשוב על יציאה, בשלב זה מתחיל יציאת מצרים.

הקב"ה רוצה להשרות שכינה בישראל עבור השראת השכינה צריך שייכות של המקבל שהוא מוכן להשראת השכינה, בפשטות היינו אומרים שעל ידי עליות מדרגות אחרי מדרגות אפשר לקבל בסוף את המעלה העליונה הזאת, אולם אין זו האמת ומחשבה כזו נובעת מתפיסה שהשראת השכינה יכולה להשתייך בצורה טבעית לנבראים.

הגר"א בביאורו להגדה כותב שדווקא באותו מקום נמוך שהיו ישראל שרתה עליהם שכינה, ומשום שהשתייכות לדבר שמעבר לתפיסה יכול להיעשות רק במצב שאין שם הסבר טבעי להשראה זו.

התפיסה השטחית סוברת שככל שאדם ידע יותר ענין מסוים בתורה כך הוא חכם יותר, אבל בביאור הגר"א משלי (א. ז,) נראה להיפך וז"ל "יראת ה' ראשית דעת חכמה ומוסר אוילים בזו" כאן הוא התחלת הספר וכו' מפני שאם יש באדם יראת ה' ילמד לדעת בכדי שיהיה יודע ממה לשמור את עצמו וכו' אבל אם אין בו יראת ה' ואינו מתיירא מן החטא אף שלומד כמה פעמים לא ימצא. מפורש בדבריו שדעת היא על ידי שיודעים ממה להיזהר, ובהבנת דברי תורה גם כן ככל שיודע יותר מה לא ניתן להיאמר יש לו שייכות יותר אל הדבר.

התועלת שהייתה לישראל מעשרת המכות היא ההכרה במה אי אפשר להיתלות, שכן הדוגמא היחידה שהיה לעם ישראל בניהול אומה היה מצרים, והוצרכו לכל המכות לשבור להם את גאון מצרים שלא יבטחו בנילוס, או בבעלי חיים או בכלכלה או בבריאות עד מכת חושך בו הם ראו שאדם הפך לפסל אפילו צורת אדם היא לא צורה לנהל עם.

הכרה זו היא זאת שהעמידה אותם במקום שאין מהלך כיצד הם עומדים להתקיים, ואכן מכת בכורות הייתה סכנה לישראל משום שאין מהלך איך להכיל גילוי שכינה, הדבר היחיד שעומד הוא האמונה שגם באותו מקום שאין מהלך כלל כיצד יתממש אותה האמונה שבוודאי יהיה כאן יצירה, היא זאת שמאפשרת את יצירת כלל ישראל.

מצינו בחז"ל שארבע חמישיות מבני ישראל מתו במכת חושך, נקודת השבירה של אותם שמתו הייתה מכת חושך, ההבנה שאין שום מהלך מוכר שאפשר להתלות בו הוא שגרם לארבע חמשיות להתייאש ולכן הם לא יצאו.

כשמתבוננים בהגדה על מכות מצרים כתוב כך: "ביד חזקה זו הדבר ובזרוע נטויה זו החרב. ובמורא גדול זה גילוי שכינה ובאותות זה המטה ובמופתים זה הדם. דכתיב דם ואש ותמרות עשן. דבר אחר ביד חזקה שתים וכו'. אלו עשר המכות" שתי סוגי הדרשות הם ענין אחד שמידת הדין פוגעת ולא משאירה מקום כלל או ע"י 'דם ואש ותמרות עשן' או ע"י עשרת המכות.

בפסוק שאחרי קריעת ים סוף נאמר 'אם שמוע תשמע לקול ה' אלוקיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצוותיו ושמרת כל חוקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאיך' וברש"י שם (לפי גירסת הרמב"ן) "ופשוטו, כאדם שאומר אני הוא הרופא המזהירך שלא לאכול דברים המחזירים את האדם לחליו" מה הכוונה 'מחזירים האדם לחליו' הרי ישראל לא היו במכות מצרים, אולם לפי האמור שמכות מצרים שברו לישראל את האחיזה איך לנהל אומה אם כן זה מכה גם בשבילם.

ניתן לייצר בימינו שייכות ליציאת מצרים בכך שאנו רואים בהרבה תחומים דברים שאינם הולכים לפי מהלך נכון ונראה שזה חסר סיכוי, אך אל לנו להתייאש חלילה ולומר כנראה לא יהיה כלום מחד, ומאידך, גם לא בהכרח מוטל עלינו לפתור את העניין, אבל מוכרחים להאמין שוודאי יהיה מהלך נכון גם אם אין תפיסה כיצד זה יתרחש בפועל במציאות.