לחנך מתוך אחריות
מהו חינוך? ולמה חשיבה יצירתית שייכת ונצרכת לחינוך נכון?
חשוב לאבחן מה אנחנו מבקשים ואיך אנו פועלים במרחב חינוכי.
חינוך יכול להתפרש כ"קליעה למטרה". זאת אומרת, אנו רוצים להגיע או להביא את החניך למטרה הנרצית, לצורך כך נעשה הכל כדי שאכן יגיע או שיעשה את מה שאנחנו חושבים לנכון לעשות. גם אם זה קשה או בלתי אפשרי, מה שיעמוד מול עינינו הוא שהחניך יגיע למטרה. לצורך כך נחפש בעקשנות איך בכל אופן הוא יוכל לעשות ולהגיע למקום ולתוצאה המבוקשים.
בסוגיה זו נצרכת אבחנה דקה שחשוב לעמוד עליה – המצב המאתגר בחינוך הוא סיטואציה בה המציאות הקיימת, האופי של החניך, האקלים התרבותי שקיים בהווה אינם מתאימים, ואפילו מכשילים אותנו מחינוך לרצון ה'.
האתגר החינוכי הוא להתאים את מציאות חיינו לרצון ה', ובמובן הזה ככל שהמציאות תהיה ירודה יותר או לא מתאימה, כך תידרש מאיתנו יצירתיות גדולה יותר כדי להגיע או להביא את החניך למקום הנכסף.
משפטים כמו "הדור חלש" וכדו', נשמעים הרבה בהקשר של אתגרים חינוכיים, מה שמהווה הסכמה ורפיון ידיים מול הפער הקיים בין המציאות לרצון ה', למטרות, כפי שהתורה דורשת מאיתנו.
אבל כשנתבונן סביבנו, נבחין בתחומי חולין רבים בהם ישנם הישגים מרשימים. נראה אנשים שעשו והשיגו הישגים נפלאים וגדולים תוך מאמץ גדול וויתור על נוחות רבה בחייהם. אם כן, מדוע במרחב התורני אנו לא פוגשים הישגים דומים? למה בו שולט רפיון ידיים תוך אמירה "הדור חלש"?
במרחב התורני–רוחני ישנו פער גדול בין הדרישות ורצון ה' כפי שמתגלים בתורה, לבין מציאות חיינו. ודווקא מתוך כך שאנו לא מוותרים על השאיפה לקיים את רצון ה', מתקיים הפער העצום בינו למציאות חיינו.
ככל שהפער יהיה גדול יותר, כך תידרש מאיתנו יצירתיות ומאמץ להתאים את מציאות החיים לרצון ה'.
הקביעה ש"הדור חלש" לא בהכרח נכונה. 'לא מצאנו עדיין את הדרך' – זו צריכה להיות התודעה שלנו.
דורו של ישעיהו מתואר כירוד ובמצב של קלקול וריקבון. ואכן ישעיהו הנביא אמר לישראל דברים קשים ביותר –
'י"ח קללות קלל ישעיהו את ישראל ולא נתקררה דעתו עד שאמר להם מקרא זה: ונגש העם איש באחיו באיש ואיש ברעהו ירהבו וגו'.
יחד עם זאת מביאה הגמ' במסכת שבת – אפי' בשעת כישלונה של ירושלים לא פסקו ממנה אנשי אמנה שנאמר "כי יתפש איש באחיו בית אביו לאמר שמלה לכה קצין תהיה לנו" דברים שבני אדם מתכסין בהן כשמלה ישנן בידיך "והמכשלה הזאת תחת ידך" דברים שאין בני אדם עומדין עליהם אלא אם כן נכשלים בהן ישנן תחת ידיך קצין תהיה לנו.
אנשי אמנה אלו אנשים שאומרים את האמת. גם כשבאים לבקש מהם עצה והדרכה הם יכולים לומר: אנו לא יודעים מהי הדרך העולה לבית ה'. אומנם קל לזייף ולומר דברים ברורים ונכוחים אבל הם אמרו את האמת, והאמת – שהדרך אינה ברורה.
"והמכשלה תחת ידך" – אלו דברים שאין בני אדם עומדים עליהם אלא אם כן נכשלים בהם. הכישלון בהם הוא הדבר שמכשיר את האנשים לתת את ההדרכה ולהנהיג.
אומנם היינו חושבים שצריך לבקש הדרכה ועצה דווקא ממי שלא נכשל, ממי שאומר דברים ברורים ומחוורים. אבל האמת היא אחרת – כדי להעניק עצה במצב העכשווי לא מספיק לומר דברים ברורים, לא מספיק לצטט אנשים קדומים שמייצגים את האמת המוחלטת, זו שאין בה טעות. יש לומר אמירה שיש בה אי ידיעה והתנסות.
עם ישראל שאל דווקא מהמקום שיש בו כישלון, שיש בו התנסות. העניין הוא לא לחדד את נקודת האמת ולנסות לקלוע אליה במימוש, אלא הנקודה היא הדרך שצריך לסלול, ההתאמה הנצרכת בין המצב האנושי לרצון ה'.
זהו אכן אתגר יצירתי מאד. רק מקום שיש בו כישלון, כזה שיכול להכיל את הכישלון, הוא זה שעומד על דברי תורה.
רש"י אומר – אלא אם כן נכשל בהן – עד שאומרן ב' וג' פעמים בשיבוש דהיינו טעמי תורה המסותרין:
'טעמי תורה המסותרים' מתפרשים כרצון לחשוף את המעבר ל"מעשה הנכון והנרצה", את רצון ה' הפנימי, מה שאנו רוצים להתאים את עצמנו אליו.
זו דרך שעוברת בתוך הכישלון. כשאני מבקש לדעת מתוך המציאות הירודה שלי, מה ה' מבקש, אני חייב לעבור בתוך הכישלון. רק כך אצליח לפלס דרך חדשה.
הפחד מהכישלון הוא בעוכרנו, לפעמים אנו לא עושים צעדים בכיוון של רצון ה', כי אנו חושבים רק מתוך הצלחה, מתוך עמידה ביעדים. אנו צריכים לפעול בתוך מרחב שיש בו אפשרות לטעות.
נחדד: הכישלון הוא לא מצב של בדיעבד – אין ברירה אלא להיכשל. כישלון הוא כולו עבודת ה'. אם בורא העולם מבקש אותנו מתוך המצב הנתון שלנו, זה אומר שהוא מבקש אותנו, את הניסיון שלנו, את ההכרעה שלנו. כל זה הוא חלק מהדרך.
נקודה נוספת שנצרכת למחשבה זו היא לקיחת אחריות. אחריות אינה ביטחון מופרז שאצליח במה שאני עושה, לקיחת אחריות היא נשיאה בכל תוצאה שלא תהיה. זו אחריות.
"המכשלה תחת ידך" – גם אם אכשל ולא אצליח, אני אחראי, זה שלי.
לכבודו של ר' ישראל צריך לומר – הוא פעל בליטא בתוך מציאות קשה מבחינה רוחנית, ואכן ניסה לקחת את הדור הקיים ביצירתיות רבה למקום של עבודת ה'. האם הוא הצליח בכל מה שעשה? ברור שלא, היו כישלונות בחלק מהדרכים, אבל רצון ה' עמד לו מול העיניים ומכאן זה שלו – באחריותו.
עבודת ה' היא שלי, לכן יש בה מקום לניסוי, מקום לטעות, גם כשלא הצלחתי אני אחראי.
זה שלי.