חכמת האדם – קדושה ופרישות

חכמת אדם חן היראה. זרע השלום זיכרון טוב. קיום מצוות קדושה ופרישות.

"חכמת אדם חן היראה". מה פירוש האמור חן היראה? זאת היא תפיסה שונה מהי יראת שמים. הצורה בה אנו תופסים את יראת שמים היא כזאת שכשפוגשים אדם עצבני איננו בטוחים שזו אינה יראת שמים. מצוי מאוד שישנם אנשים שתכונתם היא עצבנות, ואנו יודעים כי הקב"ה לא רוצה זאת, אך בחדרי חדרים אנו מסתפקים אולי באמת זוהי צורתה של יראת שמים.

דבר אחד ברור, ליראת שמים של עצבים אין חן. וממילא אם כתוב כאן "חן היראה" פירוש הדבר שיש כאן צורה של יראת שמים ללא עצבים, הם אינם מעלה! משום שהרוקח כותב שליראה יש חן. 

מהו הדבר המאפשר את חן היראה? אומר כאן הרוקח דבר גדול, הדבר שמביא זאת הוא חכמת האדם. הוא איננו אומר חכמת התורה אלא חכמת האדם. ניתן היה להבין שחכמת התורה היא הגורמת ליראת שמים, אך כתוב פה כי דווקא חכמת האדם היא הגורמת לכך.

חכמת האדם היא חכמה אנושית, חכמה שיש לאדם ומכוחה הוא מבין מה ראוי לעשות ומה לא. אתן דוגמא לכך, לפני זמן מה הגעתי לתפילת ערבית בבית הכנסת, מחוץ לבית הכנסת עמד נער ושאף מסיגריה חשמלית ללא הפסקה עד תחילת התפילה ממש, וכך המשיך לשאוף מיד לאחר שהסתיימה התפילה, ניכר שמעשה זה הוא כולו חלול וחיצוני, התנהגות הנקראת ' פוזה' . זהו דבר ששכל האדם נותן שאין לעשותו, זאת היא פשוט התנהגות עלובה, הנוהג כך מעיד שחייו ריקים לגמרי, הוא מחפש תחושת ערך אצל אחרים ע"י פוזה חיצונית. זו דוגמא לדבר שחכמת האדם מחייבת אותו, החכמה האנושית תופסת את פחיתות ודלות המעשה.

אדם שחי עם חכמה, חכמה אנושית, היא מכתיבה לו כיצד לנהוג ומונעת ממנו דברים מסוימים, גם בלא מחויבות חיצונית להימנע מהם, דברים שאדם חכם איננו עושה. זאת היא חכמת האדם, חכמה שהיא מגבילה את האדם, ואומרת לו משהו למעשה, ולא רק חכמה הנמצאת במוח. חכמה זו קודמת לתורה ומכוחה אדם יכול לקיים את ציווי הבורא. ניתן להכניס גם את התנועה שבמידת יראת שמים לקטגוריה זו – שישנם גבולות לאדם. ציוויי התורה אמנם אינם הגיוניים מעצמם, תמיד יש בהם משהו שמעבר להיגיון האנושי, אך עצם התנועה לקבל את ההגבלות היא תולדת החכמה, כי גם החכמה מגבילה את האדם ואין זה מפריע לו כלל, זה דבר טבעי ואדם חכם אינו עושה מה שרוצה. כך יראת שמים מתקיימת באותו מקום שהאדם יודע להשלים ולקבל על עצמו גבולות.

זה פירוש האמור כאן "חכמת אדם חן היראה", חן היראה פירושו יראת שמים שמעלה חן שהרואה אותה מזדהה עימה, חושק בה. הנהגה של עצבנות היא איננה דבר נחשק איש אינו רוצה בה. וחכמת האדם היא המביאה לידי אפשרות שליראה יהיה חן, שהוא יודע לקבל על עצמו את הגבולות ממקום פנימי ולא ממקום של התנגדות ועצבנות.

"זרע השלום זיכרון טוב". נפתח בביאור המושג זיכרון. כיום שישנם כל מיני מכשירים שיכולים להנציח כל רגע ורגע, חושבים שזהו הזיכרון, אך לא כן הוא, זהו רק שכפול של הדבר אך לא זיכרון, זיכרון פירושו זכירת תמצית הדבר. אדם זוכר דברים שחשובים לו, שמדברים אליו. כמו שחייט זוכר כיצד כל חליפה עשויה ומי שאינו חייט לא שם לב לכך.

"זרע השלום" היינו כמו שכתוב (תהילים קכח, ו) "וראה בנים לבניך שלום על ישראל", היינו מי שרואה דור שלישי זכה לשלום אין לו בעיה של המשך הדורות, הם ממשיכים. זה דבר שהוא שלום. אומרים זאת על כך שאין צורך בייבום, אך יש בזה תוכן עמוק יותר שיש המשכיות לבן אדם, וזהו זרע שלום.

נבאר את החיבור בין "זרע השלום" ל"זיכרון טוב", יש להקשיב לכך היטב. כשאדם רוצה שהמסורת הרוחנית שלו תמשיך הלאה לדורות הבאים, יש שסבורים כי לשם כך יש לקבוע התנהגות מסוימת שהדור הבא גם הוא יעשה אותה. האב עשה קידוש בצורה מסוימת וכך יעשה גם בנו וגם נכדו. צורה זאת איננה נקראת המשך הדורות וזכרון טוב, זהו רק שכפול של האדם הוא פשוט עושה את אותו הדבר. אך אין בכך תוחלת, משום שמציאות היא שברירית והבן יכול להיקלע למצבים שאינו מוכן להם ובהם לא ידע מה לעשות.

כשבאים לקבוע דבר שימשיך לדורות הבאים, לא ניתן לקבוע התנהגות גרידא כי היא כאמור שברירית, לא ניתן לדעת לאיזה מצב יקלע הדור הבא. לשם כך צריך "זיכרון טוב", תוכן שאפשר להעביר הלאה. [יש לדעת כיצד לעשות זאת, אלו תכנים יש בחיינו שניתן להעביר לדורות הבאים, זו שאלה שעל כל אחד לשאול את עצמו, אך אלו וודאי אינם התנהגויות חיצוניות]. אין זה משום שהמעשים החיצוניים הם שטחיים, יתכן ואינם כך, רק שהם לא יכולים להחזיק מעמד משום שנסיבות החיים משתנות, ואיננו יודעים עם ההתרחשות בדורות הבאים תתאים למעשים המסוימים שאנו מוסרים. 

אחת מן השאלות הגדולות כיצד ניתן להמשיך דברים בדורות הבאים כשבננו ונכדנו יגדלו בסביבה אחרת. כאן אנו רוצים "זרע השלום", וראה בנים לבניך שלום על ישראל, זרע שנוכל לראות בו המשך של דורות. לשם כך יש לראות מהו הדבר שנמצא אצלנו שיוכל להתקיים גם באתגרי הזמן שהם שונים ממה שאנו צופים. המחנכים אומרים שכיום כל שנה זה עוד דור, א"כ הנכדים שלנו אינם דור שלישי אלא דור ארבעים, חמישים. זהו הרי עולם שונה לחלוטין, מהו הדבר שיכול להחזיק מעמד בתקופה כה שונה, זהו הזיכרון טוב, היינו זיכרון של מסר או תוכן מסוים שהוא טוב. כך ניתן לזכות לזרע שלום.

"קיום מצוות קדושה ופרישות". לכאורה אנו יודעים מהו קיום מצוות, צריך להתפלל, להניח תפילין, ללבוש ציצית, לא לעבור על איסורי שבת, לא דבר לשון הרע, זהו קיום מצוות. אך הרוקח אומר כי קיום מצוות זהו קדושה ופרישות. מה פשר הדברים.

מהם קדושה ופרישות? קדושה היא מהדברים שאינם מובנים כיום. אני קבלתי שקדושה פירושו של דבר, לחיות ולהתבונן על העולם עם מונחים יותר עמוקים. ניתן לראות את העולם כמקום פשוט, ואפשר לראותו כמקום מרומם, שיש בו מסרים עמוקים ותכנים נשגבים בתוכו. זה נקרא קדושה, כשאנו רואים את אותו הדבר כמו כל אדם, רק שניתן לראות זאת במבט פשוט, ואדם שיש לו קדושה רואה את העולם בעיניים אחרות. 

מכוח הסתכלות שונה זאת האדם חי באופן אחד. העולם מדבר אל האדם בצורה שונה. כגון בענייני אכילה, מבט של קדושה הוא שהאוכל מעורר אצל האדם הכרת הטוב. במבט הפשוט האוכל מעורר את האדם לבוא ולאכול אותו, ולכן הרבה פעמים הברכה איננה רק שברי מילים רצוצות, כביכול האדם מדבר אל האוכל במקום אל הקב"ה, משום שהאוכל מדבר אל האדם ואומר לו תאכל אותי, אז כיון שהוא חרדי לפני שהוא אוכל הוא מהמהם ברכה. אך האוכל איננו אומר זאת, הוא אומר לאדם להכיר טובה לבורא שנתנו לאדם ולברך אותו על כך, זהו מבט של קדושה, ומתוך מבט זה הברכה נראית שונה לגמרי. במבט פשוט נראה כי העולם לכשעצמו מעורר תאווה, מעורר רצונות, וחוץ מזה האדם צריך גם לעשות מצוות. אולם במבט של קדושה העולם מדבר אל האדם מסרים של תכנים נעלים. זאת איננה רק עמדה של התבוננות גרידא, אלא חיים בצורה מסוימת שכך העולם מדבר אל האדם.

בכדי לחיות חיים של קדושה לא ניתן להיות שקוע בעולם, לא ניתן להתבונן במבט עמוק ולהיות שקוע במציאות החומרית ובהבלי העולם. לשם כך צריך פרישות. הפרישה איננה להיות מצטמק ורע לו, הולך ופוחת, לא לגעת בעולם גרידא. אלא עניינה הוא לפרוש מן העולם בכדי שיהיה ניתן לראות אותו במבט אחר. העולם מדבר אל האדם בשפה של תאווה, ובכדי שלא להיכנס לכך יש לפרוש מן העולם. מכוח פרישות זאת ניתן להתבונן בעולם במבט של קדושה ולראות שהעולם אומר לנו משהו אחר.

כשהדברים אינם אלא דיבורים בעלמא, דיבורים על הכרת הטוב ועל צורת הברכה, הרי שכשהם נפגשים במציאות במאכל מפתה הם מתפוגגים, הם דיבורים ריקים. לכן יש לעבוד על קדושה ופרישות יחד, רק כשעובדים על פרישות שהעולם איננו תפוס בתאווה, ניתן לחיות בקדושה. זאת היא תביעת הרוקח לעבוד על הקדושה יחד עם פרישות.

כעת נוכל לבאר את דבריו "קיום מצוות קדושה ופרישות". כל מצוה בעולם מכניסה את האדם צעד פנימה לתוך קדושה ופרישות. ציצית היא קדושת הבגדים, תפילין הם קדושה. ברכת המזון כדוגמא היא קדושה. אנו מברכים ברכת המזון על כל פרוסת לחם [ולשיטת היראים יש לשתות גם כוס מים], כיצד הדבר שייך לנאמר בברכת המזון, "על בריתך שחתמת בבשרנו ועל תורתך שלמדתנו", בנין ירושלים, הטוב והמיטיב על הרוגי ביתר שניתנו לקבורה, כיצד הדבר שייך ללחם הנאכל? מחשבה זאת שייכת לחיים בלא קדושה, כשחז"ל אכלו חתיכת לחם הם ראו את יציאת מצרים, מתן תורה, ברית מילה, בנין ירושלים, הרוגי ביתר, הכל היה חלק מן האכילה. זהו עולם של קדושה הנפתח על ידי קיום מצוות. כך ברכת המזון מכניסה את האדם לעולם של קדושה ופרישות. וכך כל מצוה ומצוה. שבת, תפילין, נושא בעול עם חברו, חסד, כל מצוה שבעולם מכניסה את האדם לחיים בעולם של קדושה ופרישות, משום שאנו מסתכלים אחרת על העולם אחר שאנו מקיימים מצוות, וזאת היא קדושה. ולשם כך כאמור, אנו זקוקים לפרישות, כי בלא פרישות ההסתכלות האחרת איננה מחזיקה מעמד.