לחיות עם השכל ולעזוב הסמיכות

להפסיק לבטוח בענייני העולם

כל אדם מחפש בטחון, כל אדם מחפש יציבות בחייו. והנטייה הפשוטה שלנו היא להשען על דברים גשמיים. כסף, מעמד חברתי, משפחה וכדו'.

באופן מנטלי קשה לנו לעזוב דבר שאנחנו סומכים עליו. מה גם שהחיים שלנו משוכללים, יש לנו הרבה על מה לסמוך, ולכן קשה לנו מאוד לעזוב את הדברים שאנחנו נשענים עליהם.

כדי לשנות את המצב הזה, כדי להגיע למצב של השענות רק על השגחתו ית', נדרש מאיתנו לפעמים להבין שכל אלו הם משענת קנה רצוץ, שהם בורות נשברים כלשון הנביא.

אנו יכולים ונדרשים לעשות זאת בעצמנו, בצורה מודעת, לעזוב את המשענות השונות שבידנו. 

נבהיר מעט. כשאנו אומרים שעל האדם להפסיק להשען על כלל הכוחות שבעולם הזה, אין כוונתנו דווקא שעליו לצאת לגלות בלא פרוטה בכיסו או לעשות מעשים קיצוניים כיוצא באלו. עזיבת המשענת נעשית במוח, לא במעשה.

אדם שנשען על כסף, צריך לחשוב איך הייתי מרגיש אם לא היה בכלל כסף. הוא ישים לב שלדעתו אז הוא לא יוכל לחיות בכלל, זה לא שייך. אם כך הוא לא יכול לומר שיש לו בטחון בבורא העולם. זה לא שייך, כי הבורא עולם צריך להיות הבסיס מתחת לרגליים ולא הכסף.

התבוננות המסייעת לבטחון

לפעמים כשאדם אינו עושה זאת בעצמו, הקב"ה מנתק את המשענת שעליה הוא נשען כדי להורות לו את הדרך הנכונה. 

כך מבאר רבינו בחיי בפתיחה לשער הבטחון – 

'…ואם יבטח על חכמתו ותחבולותיו וכח גופו והשתדלותו יעזבהו ה' לנפשו ויגע לריק ויחלש כחו, ותקצר תחבולתו מהשיג חפצו, כמ"ש הכתוב: לוכד חכמים בערמם. … ואם יבטח ברוב עשרו, יוסר ממנו וישאר לזולתו, כמש"ה עשיר ישכב ולא יאסף עיניו פקח ואיננו, … או תמנע ממנו הנאתו בו, כאשר אמר החכם: ולא ישליטנו האלהים וגו', ויהיה אצלו פקדון ששומר אותו מן הפגעים עד שישוב למי שהוא ראוי לו, …ואפשר שיהיה הממון סבת רעתו ואבדן נפשו, כמש"ה יש רעה חולה ראיתי תחת השמש עשר שמור לבעליו לרעתו.'

אלא שדבריו של רבינו בחיי מעוררים לכאורה תמיהה. רבינו אומר את דבריו בצורה מוחלטת. כל מי שיבטח על חכמתו, תקצר תחבולתו. כל מי שיבטח על עושרו יוסר ממנו וישאר לזולתו. מתקבל הרושם שזוהי הנהגה קבועה ותמידית, ויחד עם זאת עולה התמיהה מדוע איננו רואים זאת? מדוע אנו רואים אנשים הבטוחים על חוכמתם ונשענים עליה עד יומם האחרון. מדוע ישנם כאלו הבוטחים על עושרם ומסיימים את ימיהם באותה צורה.

אפשר שכאן מתגלה הבדל גדול בצורת החיים של הראשונים ובין צורת החיים שלנו. רבותינו הראשונים חיו חיים שכליים, הם הביטו בעולם בעיניים של שכל, ואילו אנו חיים עם חוש, מבטנו על העולם הוא כפי שהוא נתפס בחוש.

אדם שחי עם שכל אינו יכול לשקוט אם דבר מסויים קיים אצלו רק לעשר שנים או לעשרים שנה. אם הדבר עשוי ללכת לאחר זמן, כבר היום אינו קיים. זה מה שאמרו חז"ל: איזהו חכם הרואה את הנולד.

זה המשך דבריו של בעל 'חובות הלבבות' שאם אדם סומך על דבר מסויים אותו דבר יעזוב אותו בצורה כל שהיא. כוונתו לומר שכשאדם חי עם שכל, מספיק שיש כזו אפשרות כדי שהוא לא ישען על זה.

בעל שכל אינו הולך על אחוזים, בעל חוש הולך על אחוזים. בעל שכל אינו נסמך אפי' על תשעים אחוז.

אנחנו לא חיים בצורה כזו, השכל שלנו מאוד חלש, הוא תמיד מכוסה עם החוש. בחוש זה כן פועל, יש דברים שמצליחים, אבל השכל רואה את האפשרות שזה לא יצליח ולכן כבר מתחילה הוא לא נשען על הדבר. כך חיו פעם.

אנחנו צריכים לחשוב איזה דבר השכל גוזר שישאר איתנו לעולמים. אם נתבונן כך נראה שהשכל גוזר ששום דבר לא נשאר איתנו לעולם. מי שראה ת"ח גדול מאוד שבסוף ימיו מאבד את התפיסה על השכל שלו יראה את זה ממש בחוש. 

זה דבר נורא, זה מהדברים שאפשר לקרוע עליהם קריעה. אבל זה מוכיח שאי אפשר להשען אפי' על שכל של תלמיד חכם. גם כשרון טבעי הולך כבר בימי הזקנה. וגם מעמד חברתי יכול ללכת.

בשכל אפשר לראות שבין בגשמיות העולם ובין ברוחניות העולם אין דבר שאפשר להשען עליו, זו כוונת הספר שאומר ש'אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו', זה לא קורה תמיד, אבל לשכל מספיק שזה קורה מידי פעם כדי שלא נוכל להשען עליו.

להרפות מעט מהאחיזה בעולם

אנחנו צריכים לתת לעצמנו שייכות מינימלית לשכל, אני לא בא בדרישה שנהיה שכליים לגמרי. בעבודת ה' אסור לנסות לשנות הכל בצורה קיצונית, אבל אפשר לגעת בעבודה. מילימטר אחד של תזוזה כבר גורמת לאדם להיות אדם אחר.

עבודה גדולה הנוגעת לבטחון היא לא לנסות להיות פרפקט. לא לדרוש שלמות בכל דבר. זה קשה, אבל בלי זה אין שייכות לבטחון, יש רק הצהרת פה. צריכים להיות מסוגלים לעזוב את העולם במקצת.