הכנה לאלול – להיות מתפלל

להיות 'אדם מתפלל'

השנה שחלפה עלינו באופן הקשה ביותר מחייבת אותנו למחשבה אודות ראש השנה הקודם.

אם הוכינו באופן כל כך נורא, הרי שמשהו בראש השנה לא היה כראוי ועל כן עלינו להכין עצמנו לראש השנה הבא עלינו שיהיה לטובה וברכה.

עיקר עבודת ראש השנה היא תפילה!

לעיתים אנו מפספסים נקודה זו ואנו מנסים לסיים מהר את התפילה ולפנות את יומנו לעבודות ה' אחרות כמו לימוד תורה ושאר מצוות. אך כפי שעם ישראל נוהג ובמיוחד כפי שעולם הישיבות חינך, יום ראש השנה כולו נסוב סביב התפילה באופן שלא נותר כמעט זמן לדברים נוספים. תפילה היא עיקר היום.

את המקור לכך אנו למדים מדברי ה'נפש החיים' (שער ב' פרק ט') שכותב בשם חז"ל כי יעקב אבינו, כשראה שיש קטרוג בראש השנה, עמד לפני הבורא בתפילה.

כן, דווקא בתפילה ולא בתורה או במצוות אחרות, הסיבה לכך היא משום שראש השנה הוא יום שעיקר עבודתו היא תפילה.

יתרה מכך, בראש השנה עלינו להיות 'אדם מתפלל'.

זו עמידה נפשית ומהותית שאינה ממקמת את האדם רק בהתבוננות 'על התפילה' או במחשבות 'על הבורא', אלא היא היות האדם באופן של 'מתפלל'.

תפילת ראש השנה אב לכל התפילות

ה'נפש החיים' (שער ב' פרק י"א) אומר כי ראש השנה הוא יום שעבודת התפילה בו קובעת את מעמד התפילות של השנה כולה.

מדבריו אנו למדים כי בשונה ממה שאנו רגילים להבין כי ישנן את התפילות הרגילות של כל השנה ותפילות ראש השנה הן יוצאות דופן בתוכנן ובאיכותן, ההיפך הוא הנכון. תפילות ראש השנה הן היסוד לתפילות כולן, הן אב טיפוס לתפילות היומיום.

תפילות ביום זה מגלות את האופן בו הקב"ה פונה לעולם ושוכן בו, ומכך נגזרות התפילות של כל השנה שעוסקות בקשר בין האדם לקב"ה.

שיכות של 'מבט לאחור'

תפילה מהווה אף יסוד נוסף לכל עבודת ה' באשר היא.

הגישה שלנו לעבודת ה' היא כי אנו מחויבים לקיים מצוות וכמובן להימנע מעברות, כשהמצוות מגדירות את האדם ואף גוזרות שכר ועונש.

אך דברי חז"ל אותם מביא ה'בית הלוי' בשם ספר 'שבט מוסר', מלמדים אותנו תפיסה עמוקה יותר.

חז"ל אומרים כי "רשעים מלאים חרטה". פירוש הדברים הוא כי הרשע יעבור על העברה אך לעולם יתחרט לאחריה על מעשהו. לאחר שנסתלקה ממנו התאווה הוא עומד על רצונו לקיים את המצוות ולקיים את דבר ה'.

וכדברי הרמב"ם בהלכות גירושין, שכותב כי הרצון הפנימי של כל יהודי הוא לקיים את רצון ה' אלא שהתאווה מכסה על רצון זה. על כן, אם הוא הביע רצון לגרש את אשתו, אף אם הוא בא בעקבות כפייה, אנו מתייחסים לרצונו כרצון פנימי ואמיתי.

חרטה לעולם תתרחש מסיבות פנימיות ומהותיות מתוך האדם. חזרה מסיבה חיצונית אינה נחשבת לחרטה. בדומה למושג 'מצפון' שהוא דבר המכרסם באדם מעומק נפשו ולא על ידי גורמים חיצוניים.

התנהלות זו של 'רשעים מלאים חרטה' מגדירה את הקשר של האדם לתורה ולמצוות רק באופן של מבט לאחור ולא כמבט לאופק. הוא לעולם יחוש שייך למצוות באופן של 'בדיעבד', על ידי החרטה, ולא באופן של 'לכתחילה' על ידי ההימנעות מראש.

גם כאשר הוא נמנע מראש על ידי מחשבה ש'אם אני אעשה כך וכך – אקבל עונש', זו שייכות של בדיעבד וכמבט לאחור.

לצערנו, מצב זה של 'רשעים מלאים חרטה' זהו מצב הקיום שלנו. אין לנו מפגש וקשר עם המצוות באופן של רצון לעשות, אלא רק על ידי מחשבה של 'מה יקרה אם לא אעשה'.

קשר של לכתחילה מתקיים על ידי יראת שמיים במובנה האמיתי. אך כפי שכבר כותב ר' ישראל (מכתב ד'), אבדה מאיתנו היום יראת שמיים. הדברים כבר לא נוגעים בנו ומעוררים אותנו באופן של רצון לכתחילה.

גם אם נותרה בנו מעט יראת שמיים אין לנו יכולת לבסס את הקשר שלנו לתורה ולמצוות על אותה מעט יראת שמיים, ומי שעושה כן מעריך בחסר את עבודת ה' משום שכאמור, יראת שמיים בימנו מעטה מדי כדי לבסס עליה את כל עבודת ה'.

אך האם אנו מוכנים לוותר על הקשר של לכתחילה לתורה ולמצוות? האם נסתפק בקשר של בדיעבד – 'רשעים מלאים חרטה'?

שייכות של 'לכתחילה'

אנו מזכירים מדי יום את הנכתב בסידור: "אשרינו מה טוב חלקנו שאנו משכימים ומעריבים לקרוא קריאת שמע בוקר וערב".

ביטוי של 'אשרינו' לא נאמר על כל מצווה, הוא נאמר דווקא על קריאת שמע.

'אשרינו' הוא ביטוי שמובע מהפנימיות, לא כחרטה אלא כהכרה לכתחילה.

זהו הרגש שעלינו לבנות סביב התפילה – אשרינו שאנו מתפללים. שהתפילה תהיה כזו שתציב אותנו בתוך קשר נבחר לקב"ה. זוהי פגישה של ה'עצמי' ממקום של לכתחילה, תפיסה שמכוחה האדם יכול להיות אדם אחר.

רק בקשר של לכתחילה ניתן להשתנות.

מבט של בדיעבד על ידי חרטה אינו משנה ובונה את האדם, משום שכאמור, זו התבוננות של 'לאחר מעשה'.

זוהי הסיבה שכל הקבלות והחרטות של האדם אינן מחזיקות מעמד, משום שכולן נובעות ממבט של בדיעבד, ועל כן אין בהן תפיסה שעשויה לשנות את האדם.

כך גם במקור הדברים, דברי הרמב"ם לגבי כפיית גט. האדם שאומר 'רוצה אני' מספר על רצונו האמיתי, גם אם הוא חוזר בו לאחר מעשה הכפייה, חרטה זו אינה משנה את האדם עצמו שהוא לא מגרש, אלא זו חרטה על מעשהו, מה שכבר נעשה – 'שכבר גירש לרצונו'.

האופן היחיד שבכוחו לשנות את האדם הוא כאשר רצונו נעשה באופן של לכתחילה, רק כך האדם פוגש את העצמי שלו בתוך הקשר לתורה ומצוות.

פגישה כזו של לכתחילה יכולה להתרחש רק על ידי יראת שמיים שאותה אין בנו במידה מספקת, או על ידי אמירת ותחושת 'אשרינו'.

זו הגישה שעלינו לאמץ בעבודת התפילה שלנו על מנת לעמוד באופן הראוי בראש השנה, להיות 'אדם מתפלל'.

תפילות ראש השנה שעבר לא היו טובות, לא מחמת דקויות בכוונה שהחסרנו, אלא משום שלא הייתה לנו העמידה העקרונית של 'אדם מתפלל' שהיא כאמור היסוד לתחילת עבודה נכונה ולביסוס הקשר שלנו עם הקב"ה. להיות מתפלל!

להיות פתוח לרגע ההווה

בפרשת "שופטים" נאסר על נטיעת אשרה אצל המזבח. מזבח הוא מקום הקרבת קורבנות, אלו שכנגדם נתקנה התפילה שהיא כנגד תמידין.

חז"ל אמרו שנאסרה נטיעת אשרה דווקא כאן, סמוך למצווה של מינוי השופטים, לומר לך שכל דיין שאינו מהוגן כמהו כאשרה אצל המזבח.

מדוע נאסרה נטיעת עץ על יד המזבח? הרי עץ הוא אחד מפלאי הבריאה, אין כמוהו כדי להנכיח את חכמת ה' וחסדו על העולם. במיוחד שעץ הוא אף עושה פרי וכך מזין הקב"ה את ברואיו.

אם כן, מדוע נאסרה נטיעת העץ אצל המזבח?

מזבח עשוי מאבנים, עליהן אנו שורפים את הבהמה לכבוד ה'. הקורבן נועד לבטא את הקשר שלנו לבורא ולייצר התרצות לפני ה' בתוך קשר זה.

בנקודה זו שונה המזבח מעץ.

לעץ ישנה חוקיות ידועה וקבועה. יש לו את הסדר בו הוא גדל, את הפירות המסוימים אותם הוא אמור להוציא. העץ לעולם יוציא את מה שאנו יודעים מראש – את המין אותו נטענו.

מערכת בה הכל צפוי וידוע מראש, פסולה בעבודה. המזבח הוא מקום בו האדם מתרצה לפני ה' בנקודת ההווה שלו.

אף התפילה כמוה כקורבן. היא מבטאת ויוצרת את הקשר שלנו עם הקב"ה. בנוגע לחכמה ולתורה – 'אתה חונן' ו'השיבנו אבינו לתורתך', כך בתשובה, בעזרה, בחיים, בברכה, בשלום ובכל המצבים המוזכרים בתפילת שמונה עשרה שנתקנו עליהם ברכות.

אין בהם משהו מסוים ומוגדר, הם רק תחום ונושא. בקורבן ובתפילה אין מקום לצפוי מראש. הכל חי עכשיו מחדש.

זהו גם דיין שאינו מהוגן. הרי מדובר בדיין שפוסק על פי דין תורה, שאם לא כן אין הוא דיין. אך הוא אינו מהוגן משום שאצלו הכל צפוי מראש, כשהוא שומע את בעלי הדין הוא מיד "יודע" את המסקנה. הוא לא שומע את המקרה בפתיחות ומתייחס אליו כמו אל מקרה חדש.

באותו האופן, כל לומד תורה ותלמיד חכם, אם אין הוא לומד סוגיה בפתיחות לצדדים פחות צפויים וידועים מראש – הוא מתרשל בעבודתו ואינו מהוגן.

עבודת ה' צריכה להיות באופן שאינה קבועה וצפויה מראש. עליה להעמיד במרכזה אך ורק את הנקודה שהאדם רצוי אצל הקב"ה, אך לא לקבע מראש את אופן וסדר הריצוי.

זוהי עבודת התפילה. זהו אף תוכן עבודת התפילה בראש השנה שהיא שורש לכל תפילות השנה כפי שייסד ב'נפש החיים'.

התפילה בראש השנה עוסקת בכך שיתגדל שמו של הקב"ה בעולם. ומכך נגזרות תפילות כל השנה שעוסקות בהיות האדם לרצון לפני ה', לבדו ובתוך כלל ישראל.

"ה' שפתיי תפתח" אלו המילים בהן אנו פותחים את התפילה. אלו אינן מילים שבאות לבטא בהכרח את חוסר היכולת שלנו לעמוד לפני ה' ולדבר, ועל כן אנו צריכים שיפתח את שפתינו, אלא אלו מילים שמבטאות את הבקשה שלנו להימצאות הקב"ה יחד איתנו במילות התפילה. שהוא יהיה איתנו יחד בתפילה משום שאנו רוצים להתרצות בתוך הקשר איתו.

זהו האתגר הגדול שישנו בתפילה, שהקב"ה יהיה מרוצה ממני, שיהיה יחד איתי.

אומנם זוהי עבודה שאינה פשוטה, אך אליה עלינו לחתור. לא רק להתענג על רעיונות התפילה, אלא להיות 'מתפלל' במצב שהקב"ה יחד איתי בתפילה.