ישנו הבדל מעניין מאד בין חוש השמיעה לחוש הראייה. וכך הסביר ר' משה סולובייצ'יק, כי ההבדל בין העין לאוזן הוא שהעין רואה אומנם למרחוק, אך כשישנה מחיצה דקה היא מגבילה אותה וחוסמת את יכולתה. שונה ממנה האוזן שאומנם כוחה לקלוט קולות קצר מהטווח של העין, אך יכולתה היא גם לשמוע מעבר למחיצה.
מחשבה או שמיעה – ויכוח יוון עם התורה
ימי חנוכה מזכירים לנו בכל שנה את הוויכוח הנוקב שיש לנו עם יוון. נתבונן בדבר זה.
תרבות יוון מזוהה עם המדעים המדויקים. אכן, נכון הדבר שיוון העלתה על נס ופיתחה את אותם מדעים, אך אל לנו לחשוב כי בזה מסתכמת תפיסת יוון – משום שאם כך אין לנו יסוד ומכנה משותף עם יוון כדי לקיים את הוויכוח והמחלוקת. על מנת שהוויכוח יהיה נוקב וחד עלינו להבין את המכנה המשותף עליו נסוב הוויכוח, אם לא כן, כל אחד ידבר בשפה שונה וכך אין באמת ויכוח בין התפיסות.
יוון והתורה מנסות שתיהן לבנות את האדם, כשכל אחת משתיתה את הדבר על יסוד שונה.
תפיסת עולמה של יוון קדומה מאריסטו, יסודה כבר בפילוסופים דוגמת סוקרטס ואפלטון. גם את תורתם נכנה חכמה יוונית. מטרתם היא לחנך את האדם וזו בדיוק מטרת התורה.
אם כן, איפה נעוץ השוני?
יוון העמידה את יסוד האדם על כוח השכל. החשיבה והמחשבה אודות החשיבה עצמה. כל העוקב אחר התפתחות הפילוסופיה במערב יבחין בעיסוק האובססיבי סביב שכל האדם. עד היכן הוא מסוגל לתפוס, כמה האדם יכול לסמוך על מחשבתו, סמכות המחשבה ואפילו תפיסת המציאות כולה התחומה למה שהשכל תופס. כל אלו כאמור, מהווים התפתחות של תרבות יוון.
ביוון הם ביססו את המציאות על תפיסת השכל עד כדי כך שאחד הפילוסופים חקר מה יקרה אם צב ואדם הרץ יקיימו ביניהם תחרות, כשהצב יתחיל את התחרות מקו התחלה מוקדם מאה מטר מהאדם. ההיגיון אומר כי האדם ישיג את הצב בתוך כמה שניות, אך הוא התקשה להבין זאת, משום שגם אם האדם מתקדם מהר – הצב גם כן מתקדם באותו זמן. ואם כן, בכל נקודת זמן הצב מתקדם במשהו. אם כן, איך ייתכן מצב בו ישיג האדם את הצב? הרי גם התקדמות במשהו היא התקדמות.
מכוח בעיית היגיון זו קבע החוקר שאף כשנראה לעיניים כי האדם ישיג את הצב, המציאות היא שהוא לא יכול להשיגו וכך הדבר קורה. זהו מופע של פסגת השלטת השכל וקביעת המציאות לפיו. זו תמצית חכמת יוון.
התורה, לעומת זאת, בונה את האדם ממקום אחר, השכל הוא לא היסוד כי אם האוזן-השמיעה. האדם מקשיב לחכמה, היא אינה נובעת משכלו.
אומנם חכמה היא ביטוי לשכל לכאורה, אך כפי שרש"י מפרש: "חכמה – שקיבלו מרבו".
דבר זה הוא לא כלי חינוכי כדי שהאדם יישאר נאמן לתורה ועל כן אנו אומרים לו להאזין לדורות הקודמים או לחכמים, אלא יש בו עומק ובניין אמיתי של האדם. ישנה מעלה עליונה של הקשבה, משם על האדם לחשוב ולבנות את עצמו, אך תחילת הכל זו ההקשבה.
השאלה האם האדם בונה את עצמו על ההקשבה למישהו אחר או על הזדהות מוחלטת עם כוח מחשבתו, היא הוויכוח המר עם יוון. אך לא רק הוויכוח נמצא בתוכנו. אנו יכולים לזהות כמה עצמאות המחשבה ונתינת הבלעדיות לשכל, היא דבר קוסם שקשה לנו להסכים בו לתפיסת התורה.
חנוכה הוא הזמן להתבונן בדבר זה, ולעבוד על הגברת השמיעה כפי התורה על פני תפיסת יוון. המחשבה נתפסת כאינטליגנטית יותר וכקוסמת פי כמה, וזה מה שמקשה עלינו את ההזדהות עם תפיסת התורה.
רבינו יונה (שער ב' סימן י"ב) כותב: "העין איבר נכבד מאד כי יראו בו את המאורות המשמחים את הלב. ונכבד ממנו האוזן כי ישמעו בו שמועה טובה המדשנת את העצם שאין בו ההרגשה ולא ידושן במאור עיניים בלתי בתענוג יתר. וכן אמרו ז"ל כי האוזן נכבד משאר האיברים. שאם סימא את עינו נותן לו דמי עינו. חרשו נותן לו דמי כולו".
מדבריו של רבינו יונה ניווכח שהאוזן הממשית היא תחילת בניין האדם, לה מיוחסת המעלה העליונה. כך גם דברי קהלת: "ליבי ראה הרבה חכמה", זהו ביטוי לשמיעת האוזן.
ישנו הבדל מעניין מאד בין חוש השמיעה לחוש הראייה. וכך הסביר ר' משה סולובייצ'יק, כי ההבדל בין העין לאוזן הוא שהעין רואה אומנם למרחוק, אך כשישנה מחיצה דקה היא מגבילה אותה וחוסמת את יכולתה. שונה ממנה האוזן שאומנם כוחה לקלוט קולות קצר מהטווח של העין, אך יכולתה היא גם לשמוע מעבר למחיצה.
בכוח השמיעה לקלוט דברים שמעבר. זהו 'מה שקיבלו מרבו', שרש"י אומר. עולמו של הרב הוא מעבר לעולם התלמיד, והיכולת לגעת בעולם שמעבר טמון באוזן ובשמיעה. אפשר לסגור ולפקוח עיניים לפי בחירה, אך האוזן תמיד פתוחה וכרויה לשמוע את הקולות של עולם שנכסה מעינינו.
השמעה הינה כל כך יסודית, היא התנוחה הטבעית של האדם. חוקר ביולוג שוויצרי נחשב מאד קבע כי אף מבחינה פיזיולוגית תנוחת האזנה היא תנוחתו הטבעית של האדם. הוא חקר את היציבה והעמידה של החי, וגילה ששיווי המשקל הנמצא באוזניים משפיע על אופן העמידה. וכך מצא כי הגמל, למשל, עומד זקוף וגאה, והסיבה לכך היא משום שנקודת שיווי המשקל שלו ממוקמת באופן מסוים שבצורת עמידה זו יש לו שיווי משקל מיטבי.
לעומת זאת, האדם בנוי באופן שעמידתו המיטבית מבחינת שיווי המשקל היא כשעיניו בתוך ד' אמותיו, ותנוחת העמידה שלו מסמלת הקשבה.
עלינו להנכיח בעצמנו את עניין ההקשבה, כשהקשבה אינה רק לאנשים גדולים או למורי דרך, אלא לכל אדם, לחבר ואף לכל דבר במציאות. גם לנמלה ולחתול אנו מקשיבים ויכולים ללמוד מהם צניעות וגזל.
יתרה מכך, אם נביט על סיטואציות בחיים בעין טובה ומתוך פרשנות טובה, נלמד מהן כל כך הרבה, כך שהמבט בעצמו על אנשים ועל ההתנהגות שלהם זו גם כן הקשבה מחכימה.
לעיתים אנו כל כך ביקורתיים, גם כלפי דברי הזולת וגם כלפי התנהגויות מסוימות, כך אנו חוסמים לעצמנו את האפשרות להחכים.
עלינו להיטיב את עצמנו בנקודה זו. אפילו בין חברים ללימוד אנו יכולים לפגוש סיטואציה שבה אחד הלומדים מוסר שיעור או חבורה, אין לחברים הקשבה נאותה. הם אינם מתייחסים בשימת לב לדבריו וכך מפסידים פעמיים: הם גם לא שומעים את האחר ומה שיש לו ללמד אותנו, וגם הדבר משליך על המוסר שאט אט נגרעות ממנו האחריות והחדות של דבריו, משום שהוא חש שאיש אינו מקשיב לו.
לעומת זאת, אם נעשה זאת באופן של קבוצת לומדים, שכל אחד בתורו מוסר שיעור, כשחברו בשבוע שלאחר מכן צריך להגיב על דבריו – להתייחס אפילו באופן של מחלוקת, אך להתייחס, כך נרוויח פעמיים: גם האדם יקשיב לשני, וגם האדם יחווה חוויה ששומעים אותו ומקשיבים לו. זהו דבר שיפתח יצירתיות ודיוק מתוך אחריות.
כעין זה רצה ר' ישראל לייסד בירחון 'תבונה' שייסד. בו רצה שאדם יכתוב דברי תורה, ובחודש שלאחר מכן אדם אחר יגיב לו, כך יתפתחו שפה ועניין בלימוד תורה. אך כמובן, תגובה פעם בחודש הינה פחות אפקטיבית, בעוד שאנו יכולים לעשות זאת בתדירות גבוהה יותר ובאפקטיביות מרובה.
אומנם, הקשבה פחות קוסמת מכוח המחשבה האישי, אך כך גם תפיסות רבות של התורה שנראות בעידן שלנו כפחות זוהרות.
כך למשל רווחת גם אצלנו תפיסה כי כל כוחות האדם יכולים להיות מכוונים ומגויסים לטוב, בעוד האמת היא שזו תפיסת עמלק. עליו כתוב כי לקח עורלות וזרק כלפי מעלה תוך שאומר 'הא לך אשר בחרת'. עמלק הוא זה שטען כי האדם כולו טוב, אין בו חלקים שאי אפשר לכוון לטוב. התורה, לעומת זאת, מצווה על המילה, בה אנו חותכים חלק. את אותו חלק שאי אפשר לגייס ולהכווין לטוב.
כך גם בדברים שונים. תרבות יוון והמערב הם לא אויב מבחוץ אלא מוטמעים בתוכנו, משום כך עלינו להתבונן ולבחור כראוי את דרכינו.