הקשבה לקול ה'
השבח הגדול של משה רבינו הוא היותו "עבד נאמן". כך אנו חוזרים ומזכירים בכל תפילת שבת.
היותנו עבדים נאמנים זהו דבר העומד בבסיס האמונה שלנו בה' ובתורה.
כשקורה לאדם באופן אישי אירוע המערער את קיומו, החוויה היא של כניעה, הכנעה של האדם "היודע – השולט".
אדם המאמין מתעורר לשאול, למה זה קרה? למה עשה ה' ככה? בשלב זה הוא עלול ליפול לתשובות שמספקות הסברים, כאלו המתיימרות להתחקות אחר מעשי ה', להבין את התהליך והמחשבה שהקב"ה כביכול חשב ופעל, מה ש'הביא' אותו לעשות לנו ככה.
מחשבה כזו מסוכנת ואף אינה נכונה, משום שבכך אנו מאבדים את מקומנו כעבדי ה', אלו העומדים מולו ושומעים רק את הקול המגיע לאזניהם. במצב כזה אנו כביכול מציצים אל מאחורי הקלעים ומתבוננים ומאשרים את מה שעשה ה'. מחשבה כזו תיראה לנו בטעות כמחשבת אמונה – כי כך נבין מהן הסיבות בשלהן עשה ה' כך וכך. אך כאמור, כך אנו מאבדים את מיקומנו כעבדים בקשר עם הקב"ה.
מהי אם כן מחשבת האמונה הנכונה?
אנו צריכים להפנים שכאשר קורה מאורע כלשהו, הקב"ה מדבר אלינו, משמיע באוזננו מסר, הוא מבקש עבודה – מעשית ממש. יש לקב"ה רצון למשהו, והרצון שלנו לעיתים מתנגש ברצון הבורא – במקום אליו הוא הכווין אותנו.
מפגש זה בין רצון הבורא לרצון שלנו, מבקש הכרעה לטובת רצון ה'. זו היא עבדות וזו היא אמונה.
אם נתעלם מאותה בקשה מעשית, או אז גם אם נדבר דיבורי אמונה – 'הכל מאת ה" או ש'זהו ניסיון מעם ה' וצריך לעמוד בו', ו'שיש שכר ועונש' וכדו', כל אלו יחטאו למטרה. מטרת האמונה היא בקשת עבודה מהאדם, שינוי והתכוונות אחרת ממה שהיה בה קודם לכן.
יתרה מכך, אם האדם מחשב לו חשבונות רבים, לומר – 'זה קרה כך מסיבה זו, וזה קרה מסיבה שונה', הוא חוסם לעצמו את האפשרות לשמוע את בקשת ה' שהופנתה אליו לעבודה מעשית.
נזכור שהאמונה אינה היגדים תיאורטיים, היא לא רק תפיסת עולם. אם לא נשמע את הבקשה המעשית שבאה בעקבות מה שקרה, נפספס את הדיבור של ה' ונטעה טעות חמורה.
חשוב גם לשמוע את דבר ה' בתוך המאורע כדיבור שנאמר לי במישור הפרטי. אם נברח למשמעויות הציבוריות, אלו שלפעמים מנסים לומר בעיתות צרה, אנו עלולים שוב לפספס את ההיגד המעשי שנאמר רק לי.
את המסר שיש לי לשמוע רק אני אשמע, רק אני אדע מהו, לאדם אחר יהיה המסר שונה. כל זה כמובן בתנאי שאדם בא עם מחשבה נקייה וישרה מתוך רצון לעבוד את ה'.
האם דרישה כזו לא תיצור אצלנו לחץ משתק?
ניסיון לשמוע דרישה לעבודה עצמית בכל מאורע עלול לייצר אצלנו לחץ, מה שיגרום לחוסר מעשיות, לאי פרודוקטיביות. איך לא ניפול למקום כזה?
חשוב לחדד, הקב"ה דורש ממני דברים לא סתם כך. הקב"ה צריך ממני דברים, לכן הוא גם דורש אותם ממני. גישה זו בכוחה לנטרל את הלחץ מאותה עמדה נדרשת, משום שהלחץ מופיע במקום בו אני נמצא לבד, כשאני צריך לקבל החלטות לבד.
לעומת זאת, כשאני נצרך לקב"ה אני איתו, אני לא צריך לקבל החלטות לבד. אני גם לא לבד בעשייה שלי, זו היענות לצורך של הקב"ה. תחושה כזו מביאה איתה שלווה – אני עושה את מה שאני נצרך בו.
עמדה זו צריכה להיות מוחלטת בנפשו של האדם, כי כשאדם עושה משהו שעליו לעשות, אך בתוכו הוא היה רוצה לעשות משהו אחר, יש שם מתח מייסר. לעומת זאת כשהוא מסור לגמרי, והוא בעמדה של 'לעשות מה שנצרך ממנו'. יש בו שלווה ברוכה.
לעיתים קרובות זו הבעיה שלנו – אנו לא מאמינים שמישהו צריך אותנו, לא אנשים ובטח לא הקב"ה. וזה דבר שאנו צריכים להשריש בתוכנו – כן, הקב"ה צריך אותנו.
את הקריאה של הקב"ה לאדם לעבודה מסוימת, ועל כך שהסגירות של האדם בתוך עצמו היא אסון, אפשר לקרוא בפסוקים באיוב – (פרק לו):
"אִם יִשְׁמְעוּ וְיַעֲבֹדוּ יְכַלּוּ יְמֵיהֶם בַּטּוֹב וּשְׁנֵיהֶם בַּנְּעִימִים. וְאִם לֹא יִשְׁמְעוּ בְּשֶׁלַח יַעֲבֹרוּ וְיִגְוְעוּ כִּבְלִי דָעַת. וְחַנְפֵי לֵב יָשִׂימוּ אָף לֹא יְשַׁוְּעוּ כִּי אֲסָרָם."
אם "ישמעו" את קול ה' הקורא להם מתוך מאורעות החיים, אם אכן יאזינו ובעקבות כך "יעבדו" – יעשו משהו מעשי כתוצאה מכך, אזי חייהם יהיו טובים, הקב"ה יסיר מעימם את הקשיים, הם בידיו של ה'.
אך אם לא ישמעו, ויהיו "חנפי לב", או אז המוות מחכה להם. חנפי לב משמעותו ההתרכזות של האדם בעצמו, אי היציאה שלו לקראת דברים חדשים, לקראת קול ה' המבקש ממנו דברים מסויימים כעת – דברים שלא בהכרח רגיל אליהם.
לחנפן יש תפיסה עצמית שיש בה חוסר יכולת להתקיים באופן אחר ממה שהוא, הוא אחוז בדמות המסוימת שלו, ולכן צריך את החנופה כדי שגם אחרים יאשרו לו את אותה תפיסה עצמית.
המאמין פותח את עצמו לקול אחר שבא מעם הקב"ה, עבודת ה' שלו מתקיימת באופנים שונים בהתאם למאורעות.
כל ספר "נפש החיים" טורח להסביר על כך שבורא העולם צריך אותנו, זהו היסוד באמונה. אמונה זו מייצרת את תחושת החשיבות והאמון העצמי, כי אם ה' צריך אותנו, הווי אומר שאנחנו יכולים.
אפשר לראות אנשים גדולים שחיים כך, בלי לחץ ומתח כלל, פשוט עושים את מה שנדרש מהם. נוכל גם לראות גדולי עולם שהיו חותמים את מכתביהם – "עבד לעובדי ה'" כך הם חשו, עושים מה שצריך לעשות.
בעבודת האמונה באופן הזה, צריך להיזהר מביטויים כלליים כמו 'אף פעם' ו'תמיד זה כך'. אלו ביטויים שמרחיקים אותנו מהאישי והמקומי, ודבר ה', כאמור, נשמע דווקא בשדה האישי של האדם.
