מנוחת הנפש אצל המאמין
המאמין חי בשני עולמות. ישנה קומת המציאות בה הכל מבולבל, כואב, מגומגם, ללא אופק ברור וללא הדרכה מה לעשות. לעומתה ישנה קומת התורה בה הכל ברור ונהיר.
הפער בין הקומות כביכול לוקה בחוסר אמינות אינטלקטואלית, אם אכן האדם חווה את העולם כמות שהוא, איך הוא מאמין כשהאמונה מספרת סיפור אחר, כאשר התורה מציירת לו ציור מציאות שונה? אך המאמין יודע את הסוד – זה, שהוא לא יודע.
העולם חושב שאדם גדול הוא זה שיש לו הסברים על כל דבר, זה שיכול לסדר את כל מאורעותיו וכל התופעות בהן הוא נפגש, בהסבר אחד, קוהרנטי. ואדם קטן הוא זה שחי בסתירות, במבוכות, שלא יודע לייצר אחידות לקורות אותו ולמה שהוא בא בשעריו.
אך האמת היא הפוכה – אדם קטן הוא זה שנזקק ליישב הכל, הוא זה שמתאמץ לייצר הסבר קוהרנטי שישזור הכל יחד, הוא זה שבלעדי כך אין לו חיים.
לעומתו, אדם גדול יכול להחזיק את הדברים כפי שהם, הוא זה שיודע לחיות גם בלי קוהרנטיות בכל חלקי חייו, הוא זה שהאמת בו מבוזרת בין כמה תפיסות, יש לו את חווית החושים – המציאות, לצד חווית האמונה כפי שנבנית מתוך התורה. הוא חי כך בשלום, בנינוחות, בתוך המתח ביניהם. יש לו רבדים בחייו.
כך, כששמעי בן גרא קילל את דוד, ואבישי בן צרויה ביקש מדוד להרוג אותו, דוד סירב לו בטענה – ".. ה' אמר לו קלל את־דוד ומי יאמר מדוע עשיתה כן".
לעומת זאת, בסוף ימיו של דוד, הוא קורא לבנו, לשלמה, ומצווה עליו להעניש את שמעי, "אל תנקהו… והורדת את שיבתו בדם שאול". דוד שמסרב לעונש בטענה של "ה' אמר לו קלל", מבקש לאחר זמן להענישו – "והוא קללני קללה נמרצת".
מי שלא חי בתוך רבדים לא יבין, אי אפשר ליישב את שתי האמירות של דוד. אך האדם המאמין חי בכמה עולמות, אין בהם אחידות מחשבתית, זו גדלותו של האדם המאמין, פעם זה כך ופעם אחרת, ואי אפשר ליישב ביניהם בהסבר אחד. האדם הקטן לא מסוגל להכיל את שניהם אם לא יהיה לו הסבר אחיד.
המאמין לא רק חי ברב קומתיות, יש לו חיים מפורטים ממש מאמונתו, מכוח התורה. יש בו מהלך שהתורה מובילה ויש בו מהלך שהחוש מייצר והתוצאות אכן הפוכות.
ה"חובת הלבבות" אומר שהמאמין חי במנוחת הנפש. מהי אותה מנוחת הנפש? לא מספיקה פה אמירה כללית ש"הכל בידי שמים", זו לא תחושה פסיבית שאין הדבר תלוי בי ולכן אני משוחרר מדאגה. תפיסה כזו נמצאת גם בקרב הגויים – "הכל מכוח עליון". זה אינו מספיק. זו גם לא מנוחת הנפש האמורה.
האדם החי בתוך חווית העולם הזה, מטבעו הוא חי בספקות לגבי העתיד, הוא חי בדאגה כלפי מה שעלול להתרחש וכלפי האופן שבו הקורות אותו יתפתחו הלאה.
מכוח אותה דאגה ל"מה יהיה", הדמיון מוביל אותו למחשבות על האופן שבו הדברים יקרו, ומתוך כך ללחץ ולטרדה באשר להתקיימות של אותן התוכניות ושל דמיונותיו.
החולי שעלול להיווצר מאותה דאגה, בא רק מהמחשבה על העתיד. בעלי חיים – גם אם הם מתמודדים עם סכנה וניסיון לשרוד, לעולם לא יהיו בלחץ, תמיד הם פועלים בהווה. לא כן האדם ששרוי במחשבות ודאגות ביחס לעתיד.
האדם המאמין, זה שחי בתוך עולם שהתורה מייצרת, שמחזיק באמונתו, בוטח ומצוי בשלווה. לא שלווה אפאטית ופסיבית, שאומרת 'יהיה טוב', אלא בתוך מהלך שמדריך אותו בעשייה ובעבודת ה'. הוא בתוך תוכנית גדולה, הכל לטוב, הוא הולך יחד עם ה', וה' רוצה ממנו משהו – לעשות.
ישראל, כאומה, "יודעת אופייה של אלוקיה". מתוך כך היא מבינה שהכל בתוך תוכנית.
יש לו למאמין מנוחת הנפש, הוא לא צריך לתכנן תוכניות, לדאוג אם אכן הן התקיימו. הוא הולך יחד עם ה' והוא מיישם כל מה שיזמין ה' לפתחו.
כך התחיל המאמין הראשון – אברהם אבינו שהושלך לכבשן האש, מאמין בה' גם כשהכל כביכול נגמר. כך גם כשנכנסו חנניה, מישאל ועזריה לכבשן האש, מבואר שנכנסו בבגדי תפארתם, מתוך מנוחת הנפש ולא מתוך בהלה.
העתיד לא מבולבל, הוא ברור גם כשהוא לוט בערפל, כשמסך העשן לא מאפשר לראות כלום מעבר להווה. אבל הכל בתוכנית, וה' מוליכו והכל לטוב. זהו מצב שיש בו רוגע, יש בו מנוחת הנפש שהיא הפך מבהלה.
כשמבקשים על רפואה אומרים – "כי תהילתנו אתה": הרפואה שלנו היא תהילתו של ה', כי יש לו 'מהלך' בכל זה.
כשמבינים שלכל דבר יש תכלית, הדבר מביא לעשייה. כך האמונה לא מחלישה מעשייה אלא להפך, היא מורה על כך שבכל מצב קשה ככל שיהיה, לאדם יש תפקיד, יש תוכנית בכל דבר – מה שמבקש ממנו להתמסר מתוך עשייה לאותה תכלית.
נוכל לראות את זה בחוש אצל אנשים גדולים, אנשים מאמינים באמת. הם ייכנסו לכל מצב, הם יצעדו בכל סיטואציה מתוך רוגע ובלי לחץ. לא כי לא אכפת להם, אלא משום שהם יודעים שכך הם צריכים לעשות. יש להם הדרכה בכל צעד ושעל, הם הולכים ממש על פי ה'.
ר' אברהם גרודז'ינסקי הי"ד היה בגטו קובנה, וכשחיסלו הגרמנים את הגטו והעבירו את הנותרים לגרמניה, הוא היה מאושפז בבית החולים בגטו עקב חוליו. הגרמנים ברשעותם העלו את בית החולים באש ושרפו את כולם חיים.
בתחילה אחזה האש בצד אחד של המבנה, כשנראה שעוד דקות ספורות תעבור בוודאי גם לצידו השני. ר' אברהם שהיה בצד בו החל הבניין לעלות באש ביקש מתלמידו להעביר אותו לצד השני. המוות היה ודאי, האש, בכמה רגעים תלחך את כל המבנה, אך הוא בשלוות נפש ביקש לעבור לצד השני, לזכות בעוד כמה רגעי חיים.
האדם הלא מאמין קורס מתוך הייאוש כשהסוף מתקרב, מה טעם יש לו ברגע. אך למאמין יש משמעות בכל רגע, מה שמוטל עליו הוא רק הרגע, הוא בתוך תוכנית גדולה – ביד ה', מכאן המשמעות ומנוחת הנפש גם ברגעים קשים.
כאמור, היכולת שלא לתרץ הכל, שלא לשזור הכל לתמונה ברורה ואחידה, היא גדולת המאמין.
אולי זו גם כוונת החסיד היעב"ץ שאמר שמי שעמדו יותר באמונתם בתקופת האינקוויזיציה הם דווקא נשים וילדים, אלו שחיו את אמונתם בפשטות בלא ניסיון חכם ואינטלקטואלי להבין ולחבר הכל.
אנו צריכים להפנים ולחוות את העולם שנגזר לפרטי פרטים מתוך התורה.
נוכל לעשות התחלה של עבודה זו מתוך התבוננות בתפילת שמונה עשרה, אם נתמסר לברכה ולבקשה בכל נושא בתפילה, ונשאל את עצמנו מה הדבר דורש מאיתנו? מה האתגר והחסר – עליהם אנו מתפללים – מזמנים לפתחנו? מתוך שאלות אלו נבין את הקריאה של ה' בכל סיטואציה להתבוננות ולעבודה.
כך, לעומת העולם החוויתי שהינו מבולבל ומתוך כך מרפה ידים ומביא לחוסר עשייה, עולם האמונה מביא בקרבו בהירות, ומתוך כך עשייה והתבוננות אקטיבית ומעשית בכל צעד ושעל.
