כשאדם אינו מחפש לגדול ולצמוח, סופו לחפש להתרחב בדברי העולם הזה תוך כדי שהוא מודע לכך שהדבר מחבל בצמיחתו הרוחנית. האדם יודע שמאכלי העולם הזה אינם ראויים לאדם הרוחני, ובכל זאת האדם מתאווה ורודף להשיגם. או שהוא יצמח ברוחניות או שסופו להתרחב בדברים המזיקים לקומתו הרוחנית. האדם אינו יכול לעמוד ולקפוא על שמריו.
תכונה זו מוטבעת בנפש האדם. אצל אנשים צעירים הדבר יתבטא במושג 'שאיפות', ואילו המבוגרים שהייאוש כבר לופת אותם, יסתכלו על מי שכן השכיל לגדול ורק יבכו את מצבם בקנאה.
מרכז הקיום ומעגלי השינוי
על המילים בפסוק (במדבר י' ל"ה): "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה יְ-הוָה וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ". ישנו סימן לפניהם ולאחריהם.
הרמב"ן מביא את דברי רש"י האומר כי סימנים אלו באו על מנת להפסיק בין פורענות לפורענות.
הפורענויות הן, כפי שאומרת הגמרא (שבת קט"ז): "פורענות שנייה: 'ויהי העם כמתאוננים' , פורענות ראשונה דכתיב 'וייסעו מהר ה" , ואמר רבי חנינא: מלמד שסרו מאחרי ה'".
הרמב"ן מבאר את הצורך להפסיק בין פורענות לפורענות על מנת שלא יוחזקו בפורענות.
את הפורענות הראשונה של "וייסעו מהר ה'" מבאר הרמב"ן על פי המדרש שאומר כי נסעו מהר סיני בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר, משום שאמרו – שמא ירבה וייתן לנו מצוות. הם הסיעו עצמם משם דווקא משום שהיה זה הר ה'.
ואומר הרמב"ן כי משמעות הפורענות היא 'חטא', שהרי לא מצאנו שאירע להם משהו בעקבות נסיעתם מהר ה'.
אם כן, הם חטאו בשלשה חטאים:
א. נסיעה מהר ה', כתינוק הבורח, שלא ירבה להם מצוות.
ב. ויהי העם כמתאוננים.
ג. והאספסוף התאוו תאווה.
אותם חטאים-פורענויות הוצרכו להפסק ביניהם על מנת שלא יוחזקו בחטא – בפורענות.
כאן עלינו להבין את הקשר שיש בין החטאים האמורים, וחשוב להבין כי קשר כלשהו ביניהם הינו הכרחי, משום שהחשש שיוחזקו בחטא הוא רק אם ישנו קשר ומכנה משותף בין המקרים על מנת שתיווצר חזקה של ג' פעמים.
נתבונן כיצד החטא הראשון שייך לשניים האחרונים.
כשבני ישראל נסעו מהר ה' – ברחו בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר, אין הכוונה שהם מאסו במה שהיה שם ודבר מה בחוץ משך אותם לברוח מבית הספר.
אלא מה? הם ברחו בשמחה מהסיבה שמא ירבה להם מצוות. כלומר: הם שמחו בתרי"ג מצוות שקיבלו, הם לא מאסו בהן אך חששו שמא יקבלו מצוות נוספות.
מהן ה'מצוות הנוספות'? הרי מניין המצוות אינו מקרי, הוא כנגד רמ"ח איברים ושס"ה גידים!
ייתכן שתוספת המצוות היא ברמת החיוב שלהן, כמו שמסופר על רבה בר רב חנן, ששכר סבלים עניים על מנת להעביר חביות ממקום למקום, ובדרך הם שברו את החביות, ורב הורה לו לפטור אותם מלשלם – ולא עוד אלא לשלם להם את שכרם. כששאל אותו רבה בר רב חנן, האם כך הדין? השיב לו רב שאכן כך הדין, אך זהו אינו דין שהווה לכולם, אלא דין שנגזר מ"למען תלך בדרך טובים" – 'לפנים משורת הדין'. ומ"ואורחות צדיקים תשמור". הווי אומר – שישנם אנשים גדולים שהדין מחייב אותם ברמה אחרת מכל האנשים.
זו אפשרות של 'תוספת מצוות', ממנה חששו עם ישראל ומפני כך 'ברחו' מהר סיני.
אם כן, החטא-הפורענות הראשונה היא שהם לא קיבלו את העובדה כי האדם צריך לגדול ולצמוח בקומתו הרוחנית.
החטא-הפורענות השנייה היא שהם התאוננו באוזני ה', וכפי שמסביר הרמב"ן הם התנהגו כאדם שאינו מסתפק במה שיש לו ומתלונן.
החטא-פורענות השלישית היא שהם התאוו תאווה, וכפי שמסביר הרמב"ן, הם התאוו למאכלים שמזיקים לאדם, כמו פחמים ומאכלים מעופשים.
אם כן, קיים כאן מבנה חטאים המבטאים הידרדרות משלב לשלב. בתחילה בני ישראל לא רצו לגדול, לצמוח ולהשתנות. לאחר מכן הם התחילו להתלונן על מה שכבר יש להם, ולבסוף הם כבר רצו דברים אחרים שאינם ראויים לאדם ואף מזיקים לו.
תהליך זה מוכר לנו מתוך החיים. כשאדם אינו מחפש לגדול ולצמוח, סופו לחפש להתרחב בדברי העולם הזה תוך כדי שהוא מודע לכך שהדבר מחבל בצמיחתו הרוחנית. האדם יודע שמאכלי העולם הזה אינם ראויים לאדם הרוחני, ובכל זאת האדם מתאווה ורודף להשיגם.
הרמב"ן מתאר מצב בו האדם עומד בין הפטיש לסדן: או שהוא יצמח ברוחניות או שסופו להתרחב בדברים המזיקים לקומתו הרוחנית. האדם אינו יכול לעמוד ולקפוא על שמריו.
תכונה זו מוטבעת בנפש האדם. אצל אנשים צעירים הדבר יתבטא במושג 'שאיפות', ואילו המבוגרים שהייאוש כבר לופת אותם, יסתכלו על מי שכן השכיל לגדול ורק יבכו את מצבם בקנאה.
המפתח לגישת התורה הוא ה'יותר' שהוא ה'שינוי'. התורה ניתנה לנו לא רק על מנת שנקיים אותה באופן סטטי, אלא על מנת שנשתנה ונגדל לכל אורך הזמן.
נעשה ונשמע
כשכלל ישראל ניגשו לתורה באופן של 'נעשה ונשמע', הם כבר ידעו כיצד לגשת לתורה באופן הנכון.
הקדמת 'נעשה' ל'נשמע' הוא כפי שאומרת הגמרא (שבת פ"ח א'): "כתפוח בעצי היער", למה נמשלו ישראל לתפוח? לומר לך מה תפוח זה פריו קודם לעליו – אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע.
העלים קטנים יותר מהפרי, אך הם אלו שנותנים לו תזונה וחיים.
תוספות במקום מקשה בשם ר"ת: הרי אנו רואים שתפוח גדל באותו אופןשל כל הפירות בהם העלים קודמים לפרי? ומתרץ שהתפוח פה הוא אתרוג. ובאתרוג הפרי נשאר משנה לשנה בעוד העלים מתחלפים. ואם כן, זו המשמעות של 'פריו קודם לעליו', משום שכשנושר העלה של השנה הראשונה, עוד קודם שצומחים העלים של השנה השנייה – הפרי עדיין קיים ועומד, וכך הוא קודם לעליו.
הסבר זה שופך אור ומבאר מהי הקדמת 'נעשה' ל'נשמע'.
הרי האתרוג בתחילה גדל באופן זהה לשאר הפירות, ורק מהשנה השנייה יש בו שינוי: העלה נושר והפרי עודנו עומד. בשנה השנייה יצמחו עלים חדשים אשר הם בתורם ימשיכו להזין את הפרי, וכך מתחלפים העלים המזינים את הפרי והפרי עומד במקומו.
הפרי הוא המצווה. הדבר שמחזיק את המצווה ומגדל אותה אלו העלים המתחלפים. כלומר: המצווה אינה מתחזקת ושואבת את כוחה רק מהצייתנות של האדם לעשות אותה בכל מצב ואופן, אלא היא יונקת את כוחה מהעלים המזינים אותה.
לדוגמא – אדם הרוצה לעבוד על 'תפילה', הוא יכול לעבוד עליה דרך מחשבת 'אמונה'. כעבור זמן מחשבת האמונה נעשית מוכרת דיה וכבר אינה מזינה את התפילה. מה האדם עושה בשלב זה? הוא מסוגל לטעות ולעבור למצווה אחרת, לעבוד ולפתח מצווה אחרת או נושא אחר.
אך כפי שלמדנו מה'נעשה ונשמע', זו טעות! עליו להמשיך ולהחזיק את הפרי – התפילה. ואם העלה התייבש וכבר אינו מזין את הפרח, יצמח עלה חדש אשר יעניק תזונה אחרת לפרי שעודנו עומד משנה לשנה.
כאשר 'האמונה' כבר אינה מפרה את מעשה 'התפילה', יבוא עלה אחר כמו 'רוממות' או 'הכרת הבורא' וכן הלאה. על האדם לעבוד עם נושאים ומושגים שונים על אותה המצווה-הפרי.
באופן זה המצווה נעשית מרכזית לחיי האדם. דווקא על ידי כך שהיא עומדת ולא משתנה, אלא ניזונה מעלים שונים שגדלים בתקופות שונות.
ה'נעשה' הוא הפרי, הוא מה שעומד ואינו מתחלף, הוא גם מה שצריך להיות הדבר המרכזי והמושכל הראשון בחיי האדם, כשהוא מתעשר ומתחזק על ידי ה'נשמע' שהוא העלים, המשמעויות השונות אשר גדלות ומתחלפות מדי תקופה.
התמסרות של ה'נעשה' פעם אחר פעם אינה הופכת את המעשה למרכזי. מעלת ישראל אינה ב'נעשה ונעשה' אלא ב'נעשה ונשמע'.
שלום בית
דבר זה הוא לימוד לתחומים שונים בחיי האדם.
על מנת שלאדם תהיה עשירות בחיי המשפחה, בינו לבין אשתו, עליו לדאוג כי יהיה עלים שונים אשר בכוחם יהיה להזין קשר זה.
עובדת הקשר, גם אם היה מתקיים לאורך שנים, אין בכוחה להחיות אותו ולהעשיר את החיים. גורל חיים כאלה להתייבש ולנבול.
על האדם לדאוג ל'עלים' שונים במהלך החיים, אלו אשר יזינו את הקשר. עלים אינם צריכים להיות גדולים, אך עליהם להיות רבים. גם עלים קטנים מזינים ומעשירים את החיים ובלבד שהיו רבים, שונים ומגוונים. על 'עלה' כוחו יפה לזמן מסוים, ועל כן על האדם לדאוג לרבים מהם.
ככלל, על האדם לדעת כי נשירת העלים מסמנת את צמיחת העלים החדשים ולא את עזיבת הפרי. זהו סוד ה'נעשה ונשמע' שהחזיקו עם ישראל. כך האדם בונה את עצמו וכך המצוות מגדלות אותו.
זהו האופן להינצל מההידרדרות הבלתי ניתנת לעצירה, כפי שהרמב"ן שירטט אותה – או גדילה ברוחניות ובקדושה או התרחבות בטומאה. אין מנוס מתהליך של השתנות והתרחבות.
ההשתנות אינה אמורה להיות על ידי 'שאיפות' שבדרך כלל הן דברים אמורפיים ודמיוניים עבור האדם. הן אינם מתאימות לו ואף מביאות אותו לדכדוך.
הדרך הנכונה היא על ידי שימת לב לכך שהפרי נשאר והעלים משתנים, כך ביד האדם להצמיח עלים חדשים על ידי המוכנות שלו להשאיר את הפרי ולגדל בעצמו עלים חדשים.