בזמננו אנו פוגשים נערים הנושרים מן הדרך, מן הראוי לשים לב כי אותם נערים אינם עוזבים בגלל הרצון לאמץ דרך חיים חילונית. הם מעוניינים להיות קשורים לתורה ואף לקיים מצוות, אך הנשירה שלהם היא מהמסגרת – מהקשר למערכת ולמוסד.
חשוב שנאבחן דבר זה כדי שנבין מה נדרש מאיתנו בעת הזאת, ואיך עלינו להועיל לעצמנו ולילדינו.
אנו טועים וחושבים כי השייכות לתורה נבנית בתוך השייכות של הנער לישיבה. אנו נוטים לראות בישיבה כמי שאמונה על השייכות שלו, ומכאן, כל מי שאינו מוצא את מקומו בישיבה – אינו שייך לתורה.
שייכות לתורה בכל מצב
בין פסח לעצרת מתו עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא. הסיבה לכך מובאת בגמרא: מפני שלא נהגו כבוד זה בזה.
"שנים עשר אלף זוגין תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה… תנא כולם מתו מפסח עד עצרת". (יבמות ס"ב)
אם ננסה להבין כי סיבת מותם הייתה מחמת חיסרון במידות, לא יובן כיצד תלמידי רבי עקיבא הגדולים היו חסרים כל כך במידותיהם עד כדי שנענשו בחומרה כה רבה.
גם לתאריך שבין פסח לעצרת – לא תהיה משמעות. ואילו מהגמרא נראה שהתאריך הוא חלק ממשמעות מיתתם.
נוסיף לכך את דברי הירושלמי שאומר כי העוון שלהם היה קשור לתורה. אי נהיגת הכבוד היה בתורה. משום כך עונשם היה כה חמור.
אם כן, מהו עוונם?
שייכות לתורה מתחילה מכך שהתורה גבוהה יותר מתפיסת האדם.
מסיבה זו, כשנחלקו בית שמאי ובית הלל, אף שסברו בית הלל כי בית שמאי טועים ובנידון מסוים סברו כי לדברי בית שמאי הוולדות ממזרים, בכל אופן נהגו בבית שמאי כבוד. הם התייחסו לדעתם כתורה, וזאת תוך כדי שסוברים כי בית שמאי טועים באופן מוחלט.
זהו מופע של מי שעומד על דעתו בלימוד התורה, אך בד בבד מודע לכך שהתורה גבוהה יותר מתפיסתו, ועל כן גם דעתו של מי שאינו סבור כמוהו – תורה היא.
העוון של תלמידי רבי עקיבא אף הוא יכול להתפרש על דרך זו –
התואר שלהם הוא 'תלמידים'. מהות התלמיד הוא לעמוד על דעת רבו. התלמיד אף קנאי לדעת רבו, ומתאמץ לפרש אותה כראוי. תלמידי רבי עקיבא לא נהגו כבוד זה בזה בוויכוח ביניהם על דעת רבם. ייתכן שהם התנהלו בדיוק ההפך מהאופן שבו בית שמאי ובית הלל מתוארים. כשהם נחלקו בדעת רבי עקיבא, הם לא נהגו כבוד באלו שפירשו אותו באופן אחר מהם.
זהו עוון שמשמיט את הבסיס של השייכות לתורה, שהיא כאמור ההבנה שהתורה היא מעבר לתפיסה של האדם, ומשום כך גם מי שסובר אחרת, דבריו תורה, וצריך לנהוג בהם כבוד – כתורה.
זהו עוון שממלכד את הנכשל בו, וזו הסיבה שכאשר תלמידי רבי עקיבא התחילו למות, הם לא הבינו את התביעה מהם. משום שכשהתחילו למות חשבו בטעות שהדרישה מהם היא דווקא לדקדק יותר בדעת רבם, וכך העמיקו את הזלזול באלו שסברו אחרת, וכך שוב הגבירו את התביעה מהם וחוזר חלילה, עד שמתו כולם.
זו גם הסיבה לכך שתאריך מיתתם מהותי לסיבת מותם –
בעצרת קיבלנו את התורה, אך מפסח אנו מכינים את השייכות אליה. כך מבאר הסבא מקלם את מ"ח קנייני התורה, כי כולם מעלות בנפש, המכינות את האדם להיות שייך לתורה – כשהן עצמן עדיין אינן התורה.
זו הסיבה לכך שתלמידי רבי עקיבא מתו באותה התקופה, משום שכאמור, חוסר הבנה כי התורה גבוהה מדעת האדם, ומתוך כך זלזול בדעה החולקת, זהו פגם בשייכות לתורה – זו שנבנית בין פסח לעצרת.
שייכות לתורה בחינוך
בחינוך ילדינו וגם בחינוך עצמנו חשוב שנשים לב להתנהגויות החשובות לעצם השייכות לתורה, שהיא הבסיס לקבלת התורה.
בזמננו אנו פוגשים נערים הנושרים מן הדרך, מן הראוי לשים לב כי אותם נערים אינם עוזבים בגלל הרצון לאמץ דרך חיים חילונית. הם מעוניינים להיות קשורים לתורה ואף לקיים מצוות, אך הנשירה שלהם היא מהמסגרת – מהקשר למערכת ולמוסד.
חשוב שנאבחן דבר זה כדי שנבין מה נדרש מאיתנו בעת הזאת, ואיך עלינו להועיל לעצמנו ולילדינו.
אנו טועים וחושבים כי השייכות לתורה נבנית בתוך השייכות של הנער לישיבה. אנו נוטים לראות בישיבה כמי שאמונה על השייכות שלו, ומכאן, כל מי שאינו מוצא את מקומו בישיבה – אינו שייך לתורה.
זוהי תפיסה שמקורה בטעות, ואף פוגעת במשימה של הישיבה ובייעוד שלה.
שייכות לתורה היא נחלתו של כל יהודי באשר הוא, בין אם הוא בן תורה ובין אם עיסוקיו אחרים. כאשר תפקיד הישיבה הוא לגדל גדולי תורה.
צורת הישיבה כפי שהיא, כשאין בה עיסוק נוסף מלבד לימוד תורה, מעיד על מטרת הישיבה. אין בה עיסוק בבניית התודעה היהודית של הנער או בקומת המחויבות שלו להלכה, היא גם לא מתעסקת בהשקפת עולמו ובשייכות שלו לסיפורים המכוננים של היהודי. בישיבה לומדים כל היום! תפקידה הוא לגדל גדולי תורה.
גם ר' ישראל פעל רבות לבסס את השייכות לתורה אצל כל יהודי, גם זה שאינו בן תורה. הוא ראה את השייכות כמעלה עליונה להתעסק בה – שייכות שאינה נבנית בישיבה, אלא זו שהיא נחלת כל יהודי באשר הוא.
התורה אינה שייכת לאניני הטעם, היא שייכת לכל יהודי. 'מורשה קהילות יעקב' זו התורה שמאורסת לכל איש מישראל.
אנו עושים עוול בכך שאנו מצמידים את השייכות לתורה ללימוד בישיבה, משום שכל מי שאינו מוצא את מקומו בישיבה מרגיש גם שאינו שייך לתורה, וכן להפך, כל מי שלומד בישיבה לא רואה בהכרח את מטרתו להיות גדול בתורה, אלא להשתייך לציבור לומדי התורה.
חינוך כזה, שבונה שייכות לתורה, עלינו לתת לילדים בבית. בישיבה הם יקבלו את הגדלות בתורה: 'אלף נכנסים למקרא ואחד יוצא להוראה', אך בשביל להגיע לשלב של גדלות בתורה עלינו לבסס שייכות לתורה.
ילד צריך לינוק מהבית את תחושת השייכות שלו לאבות הקדושים, למה שהם כוננו בנפשנו. את היחס להלכה – תחושת המחויבות לדבר ה'.
זהו דבר שאנו צריכים ליתן עליו את הדעת: כיצד נעניק לילדים את השייכות לתורה, זו שתיתן לו יכולת להיות יהודי בכל מקום ובכל מצב.