לימוד תורה מתוך חופש

לימוד תורה מתוך חופש

לימוד התורה שלנו אמור להיעשות מתוך שמחה, וזו תיווצר רק כשהלימוד יהיה משוחרר וחופשי. השחרור הוא תנועת הנפש המביאה לשמחה.

נקודה זו מתבארת בגמרא במסכת ברכות (ל',ב'): הגמרא מביאה את הפסוק "עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה", שואלת הגמרא: מאי וגילו ברעדה? ומבארת – 'במקום גילה שם תהא רעדה'. בהמשך מספרת הגמרא על אביי שישב לפני רבה וראה שהייתה דעתו שמחה מדי, שאל אותו: והרי כתוב 'גילו ברעדה'? ענה לו רבה שמכיוון שהוא עטור בתפילין הדבר ראוי. ושוב מספרת הגמרא על מר בריא דרבינא שעשה שמחת חתונה לבנו, ראו אותו רבנן שדעתו הייתה טובה מדי עליו, שברו לפניו כוס יקרה ודעתו נעצבה עליו. ומסביר רש"י – "דהוה קא בדח טובא" –  יותר מדי, ונראה כפורק עול.

מדברים אלו אנו למדים שהשמחה היתרה שהם היו שרויים בה, היא שמחה שנראית כפריקת עול. זו אותה תנועת נפש, אלא שלרבה היו תפילין שהשאירו אותו בתודעה אחרת. זו לא הייתה שמחה מסוג אחר, כפי שיהיו מי שיאמרו, אלא אותה התנועה של פריקת עול.

כך צריכה להיות השמחה בלימוד תורה, משוחררת וחופשית. 

אומנם, ראוי לשים לב שהשמחה בלימוד תהיה בעצם הלימוד. לעיתים השמחה מתרחשת מעצם הכישרון או מחוויית ההצלחה, ופחות מהנושא של הלימוד. על כן עלינו לשים לב שנושא הלימוד יהיה במרכז השמחה. את התורה צריך לקבל בכלים קלים, כשמחה הדומה לפריקת עול, בעוד שהתורה עצמה כבדה וחשובה. 

דימוי שעשוי להמחיש את ההבנה האמורה, הוא קרוסלה בגן משחקים. היא עצמה מסתובבת בחופשיות, וזו ההנאה שהילדים מפיקים ממנה. כשבמרכז המתקן ישנו עמוד יציב, עליו נשען כל המתקן. המהות שלו הוא התנועה הסיבובית המשוחררת, אך נדרש העמוד-הבריח שיחזיק את הכל. 

כך צריכה להיות התורה והלימוד בה. היא עצמה עמוד חזק ואיתן שמחזיק את הסדר, היא רצינית, אך תנועת הלימוד היא משוחררת.

לפעמים הלימוד שלנו נראה כקרוסלה שהמתקן בה מולחם לבריח האמצעי, אי אפשר לזוז, לא נוצרת שום תנועה, ואכן התורה נראית בהתאם.

נתבונן, השחרור שאנו מבקשים בלימוד, מותנה בכך שדברי התורה יהיו חידוש אצל האדם. כך העובדה שהדברים חדשים היא מה שמייצרת את השחרור בלימוד. הסיבה לכך היא משום שבדברים חדשים הלומד בודק  אפשרויות שונות. זהו היחס לדבר חדש, הראש משוחרר ביחס אליו. מנגד, כשהדברים ישנים – הם מקובעים, ואין בהם שום מעוף.

חידוש הוא המקום שבו נפגשים היציבות שיש במרכז הלימוד והשחרור שיש בתנועת הלימוד. החידוש מבטא את החשיבות שהלומד מייחס לדברים, ומנגד, הוא מאפשר את תנועת הלימוד המשוחרר.

על הפסוק: "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ" (דברים, מ"ג, ו'), אומר רש"י:  "אשר אנכי מצווך היום" –  לא יהיו בעיניך כדיוטגמא ישנה שאין אדם סופנה אלא כחדשה שהכל רצין לקראתה דיוטגמא מצות המלך הבאה במכתב".

היחס לדברים כחידוש מייצר את המצב – שהכל רצין לקראתה.

צריך להבין, לא מתבקש שכל הדברים אכן יהיו חדשים, המתבקש הוא שהיחס לדברים, גם הישנים, יהיה כחדשים. 

היחס לדברים – כישנים או כחדשים – תלוי בגישה של האדם. ישנם דברים ישנים שהאדם שומע אותם ממקום של סקרנות, שומע מחדש, בלי הנחות מוקדמות, הוא גם שם בצד את כל מה שמכיר כבר, אפילו את המפגש הקודם שלו עם אותה הידיעה, ושומע אותה מחדש. 

שמיעה כזו מעניקה לדבר הזדמנות חדשה, לראות אותה באופן אחר, מזווית שונה ועם פרשנות אחרת.

לעומת זאת, ישנם אנשים שעל פי הגישה שלהם, גם דברים חדשים הופכים לישנים. מכיוון שהם שומעים אותם דרך כל המטען שאגרו כבר, הן מבחינת הידע והן מבחינת תפיסת העולם. באופן זה כל דבר חדש נכנס לכלים ישנים ומקבל משמעויות ישנות.

הדבר שרש"י מבקש הוא לשמוע את כל הדברים כחדשים. שמיעה כזו נותנת חשיבות לדברים, כשמצד השני היא גם יוצרת שחרור מפרה ויצירתי. 

לפעמים אנו יכולים לראות שביחסים בין אנשים, האדם רוצה שיראו את חייו כמשהו חדש. אדם שבא להתייעץ על דבר מה בחייו, יודע שכמוהו ישנם רבים שעברו את מה שהוא מתאר, ובכל זאת הוא מצפה שמי שמקשיב לו יבוא 'נקי' וישמע אותו כמו בפעם הראשונה בה פוגש תיאור כזה. 

הסיבה לכך אינה רק משום שהאדם חש מושפל מכך שסיפור חייו גנרי ולא ייחודי, אלא הדבר נצרך לשם כך שסיפור חייו יוכל לקבל פרשנות חדשה ונקייה. היכולת לשמוע סיפור כמו בפעם הראשונה נותן יכולת של כיוונים חדשים ויצירתיים.

הדברים נקראים גם בלשון הפסוק: "וְהוּא כְּחָתָן יֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ יָשִׂישׂ כְּגִבּוֹר לָרוּץ אֹרַח" (תהילים י"ט, ו).

נתבונן בפסוק: יציאת החתן מובנת. החתן פוגש עולם חדש, וזו תנועת החידוש. אך מדוע הגיבור שש לרוץ? ההסבר לכך הוא שאומנם הריצה היא דבר מעייף, ובכל אופן הגיבור שמח לרוץ משום שבכך הוא מוציא לפועל את כוחותיו באופן משוחרר. לפעול בשחרור זהו דבר משמח.

כך הלימוד שלנו אמור להיראות. עלינו להתחיל בחידוש כשהשמחה תבוא בעקבותיו. וכמו שרש"י אומר, הכל צריך להיות אצלנו כדבר חדש, כשגם את הדברים הישנים עלינו לשמוע כחדשים.

ובמציאות, לפעמים אנו נוהגים בדיוק להיפך, שומעים את החדשים כישנים. כשאנו מגיבים על כל דבר – 'כן, אני יודע', כך הדברים מתקבלים מראש כדברים ישנים.

זו גם הסיבה שלעיתים הלומדים לא ניגשים לדבר אחד עם השני, משום שהדברים נהפכו לידע במקום לחידוש.

מהו חידוש?

החידוש כאמור הוא יסודי מאד בלימוד התורה, אומנם אנו מרגישים מבוססים היטב בלימוד התורה, אך יש בדברים אלו משהו שעלול לערער את כל קיומנו.

נתבונן, מהו חידוש? מדוע דברים חדשים נחווים ככאלה? מהיכן מגיעה תחושת החידוש?

רגילים לומר שככה הם החיים – הם מייצרים תחושת חידוש מתמיד, ובהתאמה, התורה שהיא תורת חיים – יש בה תחושת חידוש מתמיד. 

התבוננות מעמיקה תלמד אותנו תובנה נוספת –

הביטוי של 'חיים' הוא בלשון רבים. זו צורת ביטוי שקיימת רק בלשון הקודש. הטעם לכך הוא שלחיים יש שני מרכיבים, כשרק מפגש בין שניהם מייצר את החיים. זו ההגדרה עצמה של החיים. פגישה, כשהיא אמיתית, תמיד מתרחש בה משהו חדש – אלו חיים. חידוש המתרחש כשישנו מפגש.

לימוד התורה הוא פגישה בין הלומד לספר. לספר יש כוונה – ללמד אותי משהו. בלי ששני הצדדים מעוניינים אחד בשני, לא תתרחש ביניהם פגישה. משום כך עלינו לראות את הספר כמי שבא ללמד אותנו.

לצערנו, אנו מתייחסים לספר באופן שגוי. אנו רואים בתוס' חידה שיש לפצח, רואים בכך קוד סודי שעלינו למצוא את הצופן שלו. וככלל, הסוגייה נחווית אצלנו כפתרון חידה, ולא כמסר שהגמרא או הראשונים מכוונים לומר לנו. 

אנו לא רואים בלימוד דבר חי. וכך, לעיתים אנו מנתחים את הסוגייה כפי שמנתחים משהו 'מת'. יתרה מכך, הניתוח של הדברים לעיתים 'הורג' את הסוגייה. עלינו לפתח יחס חי כלפי הדברים.

גם תופעה של לימוד פרק אחד בספר, במשך זמן ממושך מדי, זהו פועל יוצא של אי ראיית הספר כ'חי' שבא לומר לנו משהו. אם הוא היה חי, היינו קוראים את המסר שלו בקריאה רחבה יותר. הרי לא ניתפס קוראים מכתב מאדם חי, בקצב ובאופן בו אנו לומדים. זהו דבר שעלינו לשנות. 

כשנלמד תורה באופן שבו 'הספר בא לספר לנו משהו', הלימוד יהיה חי ומשמעותי יותר.

וכאמור, השמחה שלנו בלימוד אמורה להגיע על ידי השחרור, זה שנראה כפריקת עול אך אינו כזה באמת. כשהשחרור יגיע אלינו על ידי גישה ותנועת נפש של 'חידוש' – 'יהיו בעיניך כחדשים'. כך ישיש הגיבור – להפעיל את כל כוחותיו באופן משוחרר ומלא.