תשובה דרך כוחות הנפש
אנו עושים ושבים ועושים תשובה מדי יום כיפורים, והדבר שאליו אנו מייחלים יותר מכל הוא שהתשובה תחזיק מעמד לאורך זמן.
לשם כך עלינו להתחקות אחר שורש התשובה והיסוד עליו היא בנויה.
הקב"ה העניק לכל אדם כוחות נפש שונים. אלו מתנות אדירות שניתנו לנו, ומשכך שומה עלינו לחקור ולהתבונן כיצד להשתמש בהן.
על כוחות אלו אנו אומרים בסליחות 'לך ה' הצדקה' – שנתת לנו מתנות כאלו, 'ולנו בושת הפנים' – שלא השתמשנו בהם לעבודת ה', לכן 'נחפשה דרכינו' – אלו המידות וכוחות הנפש, 'ונחקורה' – עלינו לחקור מהן המידות האמורות ולתקן על ידיהן את דרכינו.
על מנת לשוב בתשובה עלינו להשתמש באותן מתנות – כוחות נפש – שנתן לנו הקב"ה.
אנו אומרים בנוסח הסליחות "ואם נתיב אורחי מעוקל, ודיני כשור הנסקל, שקלה בפלס מהולל" (סליחות לצום גדליה). פירוש הדברים: 'אם נתיב אורחי מעוקל' – שיש בידינו הרבה עבירות עד שדיננו כשור הנסקל, אנו מבקשים 'תשקול בפלס מהולל' – את המצוות תשקול בפלס.
משקל בפלס הוא סוג משקל איתו שוקלים דברים קלים מאד, כמו זהב שמטבע הדברים אינו קיים במשקל גבוה ביד אנשים, אלא קיים בגרמים בודדים שצורת משקלם הוא בפלס.
פלס הוא כלי לשקול דברים באופן שונה ממאזניים בהם שמים בשני צידי המשקולת דברים מסוימים וכך משווים ביניהם. פלס הוא כלי אחר המשווה בין דבר בעל משקל גבוה לדבר בעל משקל נמוך על ידי שהדבר בעל המשקל הנמוך ממוקם על מוט המשקל באופן מרוחק מהמרכז, ולעומת זאת הדבר הכבד יותר אינו נמצא בצד השני באותו המרחק אלא קרוב יותר.
העובדה הפיזיקלית, כפי שכבר גילה אותה ארכימדס ביוון העתיקה, היא שדבר בעל משקל קל – כשהוא נמצא בריחוק יותר – שווה ערך לדבר בעל משקל גבוה יותר כשהוא ממוקם קרוב יותר על מוט המשקל.
גם בר"ש במסכת כלים מובא ציור כזה למשקל דברים קלים במיוחד.
אם כן, אנו מבקשים מהקב"ה כי אם יימצא שיש לנו מעט מצוות, שישקול לנו אותן בפלס, כלומר שישים אותם על המוט באופן מרוחק כך שיהיה להן משקל רב.
אך עלינו להבין מה עומק בקשה זו, הרי עדיין אנו נשארים עם העובדה שיש לנו מצוות מעטות ועבירות רבות, ומה יועיל לנו משקל הפלס?
בדברים אלו אנו מבקשים מהקב"ה שיביט על המצוות שלנו באופן שונה מהראייה הרגילה.
בבקשתנו אנו משרטטים משקל בו המצוות מונחות בצד הארוך של המשקל בעוד העבירות מונחות בצד הקצר יותר, וכך משווים ושוקלים את המצוות כנגד העבירות.
פירוש הדבר כי אנו אומרים לקב"ה: העבירות באות מכוח התאווה. תאווה היא דבר שמתקיים לזמן קצר, לאחר שאדם עובר את העבירה, התאווה מתפוגגת ונעלמת ואיתה נעלמת התשוקה לעבירה. לעומת זאת, המצוות באות מכוח דברים שיש להם משך רב – הם אינם כלים מהר.
בהבנה הזו יש אבחנה כי ישנו הבדל בין כוחות הנפש שאיתם נעשות עבירות – לבין הכוחות בעזרתם נעשות מצוות.
ניקח למשל את תאוות האכילה, הנמשכת רק עד שאדם אוכל, ולאחר מכן דועכת עד שנעלמת. אדם אינו מסוגל לאכול בלי הפסק. לעומת זאת, כוח ה'כבוד' הוא דבר שאין לו שובע, יש לו משך רב, אדם מבקש כבוד ומוסיף לבקש גם כשקיבל ממנו. אלו הבדלים בין כוחות נפש שונים.
זוהי הסיבה לכך שהסבא מסלבודקא חינך את תלמידיו באופן שהכבוד היה הכח המניע אצלם. הוא ידע כי זהו כוח רב ועצום שאינו דועך, וכי באמצעותו ניתן לבסס עבודת ה' לאורך זמן רב.
זהו חשבון הנפש שעלינו לעשות – מהו 'הצד האורך' – מהם כוחות הנפש שלנו שעליהם ניתן לבסס את עבודת ה' שלנו.
על עניין זה של ביסוס עבודת ה' על כוחות נפש מסוימים, אנו למדים מדוד המלך כפי שמספרת הגמרא (ב"ק ק"י): דוד המלך פגש את נכדו של משה רבינו, אך באופן מפתיע הוא היה משרת ועוסק בניקיון בבית עבודה זרה.
שאל אותו דוד כיצד יתכן שצאצא של משה שדיבר עם השכינה פנים אל פנים ישמש לעבודה זרה? ענה לו 'כך מקובלני' – 'מוטב ישכיר עצמו לעבודה זרה ואל יזדקק לבריות'.
כך הוא סבר וטעה בפירוש המימרא, משום שכוונתה מוטב ישכיר עצמו לעבודה שזרה לו, כמו 'פשוט נבלה בשוק ואל יזדקק לבריות', אך לא להשכיר עצמו לעבודה זרה.
הגמרא מספרת – ראה דוד שממון חביב עליו ביותר, מינה אותו לשר על אוצרותיו, על מנת שיתעסק עם כסף. תאוות כסף היא ההתעסקות והחיכוך עם כסף גם אם הוא אינו שלו.
ואומרת הגמרא שמשום כך נקרא שמו 'שבואל' ששב לא-ל בכל ליבו. הוא שב בתשובה שלמה.
אנו למדים מכך דבר גדול מאד. הרי עיסוקו כל היום היה סביב כסף, אפילו בשבת מותר היה לו לעיין בחשבונות של המלוכה כפי שמותר לגבאי צדקה לעיין בחשבונות בשבת, ובכל זאת הנביא קורא לו 'שבואל' – ששב לא-ל בכל ליבו.
מה היה סוד תפקידו שממנו הגיע לתשובה שלמה בכל ליבו?
דוד המלך העמיד אותו על כוח נפש שאינו דועך – כוח הממון. זהו כוח שאינו חיובי בהכרח, אך איתו הוא עבד עבודה של קדושה שהשיבה אותו בתשובה שלמה.
וכפי שאומר הרשב"ם, שאחר שמלך שלמה הוא העביר את כל בעלי התפקידים מימי דוד. לאחר שהעביר גם את שבואל מתפקידו הוא חזר לסורו והיה נביא שקר אצל ירבעם.
ניתן להבין מכך כי הכוח היסודי יכול היה להיות שלילי, אך סגולתו הייתה בכך שאינו דועך, ומשום כך שבואל עבד איתו בעבודה של קדושה ושב לא-ל בכל ליבו.
אנחנו היינו משייכים את חמדת הממון ל'לא תחמוד' שנאמר בהר סיני, וכך היינו דוחים מידה זו מאיתנו, אך דוד ראה בכך כוח שנתן הקב"ה לאדם, ודווקא איתו הוא צריך לעבוד ועל ידו לשוב בתשובה.
ישנם כוחות נפש רבים שאינם חיוביים בהכרח בהגדרתם, אך אלו הכוחות שיש בנו – כוחות שאינם דועכים ונפסקים ואיתם אנו יכולים להשתנות ולהשתמש בהם כמנוע לעבודת ה'.
המשגיח, הרב וולבה, נתן לתלמיד שביסוד נפשו היתה בו עצמאות חזקה מאד, לבטא את עצמאותו בלבוש שונה גם אם לא היה עולה בקנה אחד עם קוד הלבוש הישיבתי.
הוא עשה זאת לא כמניפולציה. כלומר, שהשינוי יבוא מהתלמיד עצמו וכי אין דרך לכפות אותו על כך. אלא מהבנה עמוקה שאם אלו כוחות נפשו שבוערים בו ואינם דועכים, עליו לעבוד איתם את עבודת ה' שלו.
עצמאות היא מידה שמגדלת את מי שנושא אותה. כפי שאנו יכולים ללמוד מדברי רש"י על הפסוק (דברים ל"ב ב) "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב".
רש"י מפרש את מילות הפסוק באופן שמתייחסים לתורה, על החיים שהיא מביאה לעולם. על המילה 'כשעירים' מפרש רש"י – "לשון רוח סערה כתרגומו כרוחי מטרא מה הרוחות הללו מחזיקין את העשבים ומגדלין אותם אף ד"ת מגדלין את לומדיהן".
אפשר לקרוא את רש"י כמי שנותן מחמאה ללומדי התורה על כך שהתורה מגדלתם ומרוממתם, אולם מי שאין נפשו נחה מפירוש כזה יקרא ברש"י דבר אחר.
רש"י אומר שכשם שהרוח מחזקת את העשבים על ידי כך שהם מתנגדים לרוח, כך התורה מחזקת את האנשים על ידי כך שהם מתנגדים אליה מכוח נפשם.
זו אמירה שממשמעת את העצמאות של אנשים מסוימים שצריכים להביא אותה גם במרחב לימוד התורה. ואדרבה, דווקא עצמאות והתנגדות זו תחזק אותם ותצמיח אותם.
כך, בדומה לכוח הממון שגייס דוד המלך לעבודת ה' מפני שהוא כוח שאינו דועך, כך גם מידת העצמאות היא כוח שאינו דועך ומשכך ניתן לגייסו לעבודת ה'.
כל אדם צריך למצוא בעצמו כוח כזה שאינו דועך ויש לו המשכיות ארוכה. לכל אדם הכוח הוא אחר ושונה, לא ניתן ללמוד ולהקיש אחד מהשני.
על כוח זה האדם צריך לשים את כובד משקל תשובתו. זהו המוט הארוך שעליו הוא יניח את תשובתו וקבלותיו הטובות. זו תשובה ראויה שכוחה לאורך זמן משום שהיא מבוססת על כוח שאינו דועך לאחר תקופה.
לכל אדם כוח אחר. כך אנו מוצאים כי הסבא מקלם היה בטבעו פרפקציוניסט ועל כוח זה הוא בנה את עבודת ה' שלו.
לפעמים נדרשת מסירות נפש לצד שינוי הרגלים על מנת להיות נאמן למידה ולכוח הנפש כמו 'עצמאות' – או דברים דומים לה.
ידועים דברי תוספות שאומר כי "דרך במי שהולך ללמוד שהוא נעשה אדם גדול". אם נדייק את לשון התוספות נבחין כי הוא אמר דרך במי שהולך ללמוד, ולא דרך במי שלומד תורה.
ללכת משמעותו לעזוב מקום קודם. לפעמים זהו דבר שנצרךבגדילה ובעבודת ה' – לעזוב מקום, ללכת ולעקור ממקום קודם.
על האדם לזהות את הכוח הייחודי שיש בו וללכת אחריו גם אם יש למידה זומחירים שונים כמו לעזוב מקום נוח, וגם אם במהותו הוא אינו מתקשר באופן טבעי עם משהו חיובי.
אל לנו לדחות כוח נפש כאשר אנו מזהים כי הוא מפעיל את האדם וקיים בו. כוח זה הוא מה שיכול לגדל את האדם – כמו כוח הממון שראה דוד.
אפילו כוח 'חנופה' שמביא את האדם להתחשב בדעתו של הזולת ולשאת חן בעיניו, גם הוא כוח שראוי לחשוב כיצד ניתן לעבוד איתו מפני שהוא כוח שאינו דועך ויש לו המשכיות רבה.
לך ה' הצדקה – נתת לנו כוחות נפש רבים כל כך. ולנו בושת הפנים – שאנו לא משתמשים בהם לעבודת ה'. נחפשה דרכינו ונחקורה – נחקור ונבדוק אחר כל כוחות נפש שבתוכנו, ונשובה – איתם נשוב בכל לב אל הא-ל.
