על מחשבה משוחררת בלימוד

על מחשבה משוחררת בלימוד

צורת הלימוד והאופן הנכון בלימוד תורה היו הדברים שהעסיקו רבות את ר' ישראל. הוא הקדיש להם מחשבה והדרכה כיצד לעשותם ולהיכן הלומד צריך לכוון.

לדבריו, הלומד אמור לכוון לכך שהאמת תצא לאור, ללמוד לאמיתה של תורה. כקנה מידה הוא אף דרש שהלימוד יהיה אמיתי כל כך עד שיכול האדם לפסוק הוראה מעשית מכוח לימודו.

על מנת להגיע לאמיתה של תורה צריך האדם שתהיה בו ישרות השכל. וכמושכל ראשון היינו אומרים כי לישרות זו מגיעים על ידי כך שהאדם מתעסק רק בדברים ישרים. וכמו במעשים כך במחשבה, כמו במעשים שבהם על האדם ללכת נגד טבעו ולא לילך אחר ראות עיניו אלא אחר הנכון והאמיתי, כך החשיבה צריכה להיות במחשבות נכונות ואמיתיות.

אך ר' ישראל מחלק בין מעשה למחשבה. בעוד המעשה אכן צריך להיעשות כפי האמת והנכון. מחשבה צריכה שחרור וחופש. בבית המדרש החופש הוא כוח הפלפול, בו האדם פונה במחשבתו ובונה עולמות ומחריבם בלי אמת מידה של 'נכון' ו'אמת'.  

וכך כותב ר' ישראל (מכתב כ"ט) – כי דווקא כוח הפלפול הוא הנצרך כדי להגיע לאמת, משום שכשהאדם ינסה לחשוב על האמת באופן ישיר, המחשבה שלו תהיה מוגבלת וצרה באופן שהדבר יחבל ביכולת שלו להגיע למחשבה משמעותית ואמיתית. וכך, באופן פרדוקסלי – הדרך לאמת עוברת דרך מקום שבו האמת אינה מהווה יעד ישיר, כשדווקא חופש המחשבה הוא זה המנתב את הדרך. 

ובלשונו של ר' ישראל: "החוב וההכרח להרחיבו לחדדו ולהישירו… אשר כמעט בלתי אפשר ע"י בחינת האמת המוגבל מכל צד. אכן ע"י התבוננות בפלפול התורה. וביד האדם להרחיבה כחפצו. באופן שילך ע"ד הנאה והיפה מאירת עיניים."

מספרים כי בשיעורו של ר' אברהם פרבשטיין בישיבת חברון ישב בחור שמאד רצה להידמות לאחרים שחוזרים מ'זמן' בישיבה כשמחברת שיעורים כתובה תחת ידם, וכך הוא החל לכתוב את שיעורי ר' אברהם. שאל אותו ר' אברהם: מדוע אתה כותב את השיעורים? וכשענה לו שהוא חפץ בתיעוד של השיעור, אמר לו ר' אברהם: לא הבנת, מטרת השיעור היא כדי שתקשה עלי וכדי שתאמר הפוך ממני. 

זו הנקודה – מטרת הלימוד היא להעלות צדדים ואפשרויות שונות, כך הלימוד מועשר.

מחנך או מלמד צריך לחשוב על כך שהוא מחנך ומגדל את התלמידים, ולא שהוא חוליה בשרשרת מסירת התורה, משום שמחשבה כזו מקבעת את התוכן שהוא מוסר ומקדשת אותו, בעוד שראוי להשתעשע ברעיונות שונים וסותרים כדי להתקדם לעבר אמיתה של תורה.

אלו הם דברי התוספות (סנהדרין כ"ו ע"א ד"ה כדור) : "דברי חכמים כדרבונות ודרשינן (ירושלמי סנהדרין פ"י) ככדור של בנות שזורקין זו ליד חבירתה, כך אדם מוסר דברי תורה לחבירו ולתלמידיו זה לזה ומתפקחין זה מזה".

על פי דברים אלוהדימוי הנכון בין רב לתלמיד הוא ככדור העובר ונזרק מיד ליד. לעומת זאת, כשהרב מוסר לתלמיד והכדור אינו חוזר לרב, יש כאן החטאה של המטרה.

כך הייתה דרכם של גדולי תורה. ר' נחום פרצוביץ היה מסוגל, וכך נהג בפועל, לשנות את מהלך השיעור שלו אם מישהו היה אומר לו מהלך טוב יותר או הסבר טוב יותר מזה שהוא חשב לומר. בתוך השיעורים שלו עצמו הוא היה אומר – אני חשבתי לומר כך אבל ר' חיים (קמיל) אמר אחרת, טוב יותר.

הנוהג הזה לא נבע אצלו מ"בקשת האמת", אלא מהעובדה שהוא באמת אהב לחשוב מכיוונים שונים, וכך אם מישהו היה אומר לו כיוון מחשבה שונה משלו הדבר היה לו למשיב נפש.

היסוד של יכולת לימודית מבוסס על חשיבה בכיוונים שונים ואפשרויות שונות.

בקשת האמת מעוותת את השכל

ר' ישראל כותב נימוק נוסף בגנות הלימוד באופן שבו בקשת האמת עומדת כפרקטיקת חשיבה. וכך הוא כותב: "כי התשוקה להראות כוח שכלי פרצה גבול האמת ותתעה את שכלי להטות האמת אל חפצי והאמת ברצון תכונן." 

לדבריו, הרצון לחשוב בצורה אמיתית עומד לרועץ ל"אמת", כי האדם מסוגל לעקם שכלו כוח הרצון להגיע לאמת. משום כך על האדם לזנוח את המחשבה הישירה על האמת, ולילך בדרך הפלפול המשוחרר והחופ

"האמת ברצון תכונן". משפט זה חושף את העובדה שהאמת אינה אובייקט הקיים לעצמו, משום שהיא עצמה מסוגלת להיבנות דרך הרצון של האדם. משום כך היא נתונה לעיוות על ידי אותו רצון.

חשוב להבין כי את המכתב האמור כתב ר' ישראל כהקדמה לירחון 'תבונה', ירחון תורני, אותו הוא יזם ואשר היה מיועד לכל למדני ליטא. כך שבדבריו הוא מאמין שכך היא הדרך לכלל תלמידי החכמים, ולא למישהו מסוים מתלמידיו.

בקיאות

לצורת המחשבה החופשית והמשוחררת בלימוד תורה חשוב שתתלווה בקיאות במרחבי התלמוד ושאר הספרים, כששתיהן יחד מוליכות את האדם בדרך לאמת.

וכך כותב הגאון (ב"אבן שלמה") – כי מהעברות החמורות היא דברים בטלים, זהו חטא שברוח. והתיקון לכך הוא לימוד תורה, שזו מצווה שברוח, כשהתורה היא קדושה ואמת.

התבוננות מעמיקה בדבריו תלמד אותנו כי ההקבלה בין חטא שברוח למצווה שברוח, יש בה עומק המלמד אותנו על האופן בו האדם צריך ללמוד. 

'דברים בטלים' נוצרים בצורה אסוציאטיבית וחופשית כאשר הנושאים מתגלגלים מדבר לדבר. וכאשר אנו מדמים לימוד תורה לדברים בטלים, אנו למדים כי גם לימוד תורה צריך להיעשות באותו האופן – מחשבה חופשית, אסוציאטיבית, כזו שמסוגלת להתגלגל מדבר לדבר. זהו אומנם דבר שבקדושה, אך גם בו תנועת הלימוד צריכה להיעשות באותו האופן.

תנועה זו אמורה להיות המקור לשמחה בלימוד, זהו המקור של השמחה בלימוד. השמחה בלימוד אינה מכוח הלימוד, אלא שמחה בתנועה עצמה של הלימוד.

שמחה זו אינה סותרת את הרצינות שצריכה להתלוות ללימוד תורה, משום שהלומד יודע כי התורה היא מעבר למושגים שלו. זהו המקום של היראה בתוך הלימוד. יראת שמים בלימוד תורה עומדת באופן שונה ביחס לתורה משאר המקומות בחיים.

לימוד באופן כזה מהווה מניע וכוח פנימי ללימוד בהתמדה, משום שהלומד הוא האדם המשתעשע ביותר, הוא מדושן עונג בניגוד לדימוי הסגפני שנוצר לו. הוא נהנה מכל רגע, המחשבה החופשית והמשוחררת שלו מחייה אותו.

חשוב להוסיף כי לימוד באופן זה ראוי שייעשה מתוך מחשבה מעשית ופרקטית ולא רק מתוך חשיבה מופשטת, משום שהמחשבה הפרקטית יותר פורה ומחוברת למציאות, מה שמפרה את הלומד ביותר.