דרש רבי שמלאי: מאי דכתיב הוי המתאוים את יום ה' למה – זה לכם יום ה' הוא חשך ולא אור משל לתרנגול ועטלף שהיו מצפין לאור, אמר ליה תרנגול לעטלף: אני מצפה לאורה – שאורה שלי היא, ואתה למה לך אורה?
והיינו דאמר ליה ההוא מינא לרבי אבהו: אימתי אתי משיח? – אמר ליה: לכי חפי להו חשוכא להנהו אינשי. – אמר ליה: מילט קא לייטת לי? – אמר ליה: קרא כתיב, כי הנה החשך יכסה – ארץ וערפל לאמים ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה.
האור שיתגלה לעתיד לבא יהיה אור של גילוי שכינה.
תניא, רבי אליעזר אומר: ימות המשיח ארבעים שנה, שנאמר ארבעים שנה אקוט בדור.
זה נאמר על דור דעה שחיו במדרגה גבוהה מאוד. רמ"ע מפאנו אומר שהם לא צריכים להכנס לארץ ישראל, הם חיו במדרגה של עולם הבא. גם כאן את ימות המשיח שהקב"ה מתגלה מתוך המציאות לומדים מהפסוק שמדבר עליהם.
ארבעים יום זה יצירת הולד. כאן זה ארבעים שנה, כי לא מספיק רק יצירה ראשונים אלא צריך תקופה שמכינה את חיי העולם הבא. דור דעה היא תקופה של ארבעים שנה שהבו"ע ניכר בתוך כלל ישראל, בתוך המציאות בהדיא. הם נענשו על כל עבירה מיד, הנוכחות של הבו"ע ניכרה שם בשלמות. כל אחד ידע באיזה צד לשכון, לראות את השכינה כפי מדרגתו ומעלתו.
המרגלים היה יצירה נקודתית, הם רצו ליצור את ארץ ישראל בארבעים יום, אבל הקב"ה אמר שצריך ארבעים יום כדי שתהיה תקופה של יצירה.
רבי אלעזר בן עזריה אומר: שבעים שנה, שנאמר והיה ביום ההוא ונשכחת צר שבעים שנה כימי מלך אחד. איזהו מלך מיוחד – הוי אומר זה משיח,
שבעים שנה הם שנות אדם, צריך נוכחות של הבו"ע כשני חיי אדם.
רבי אומר: שלשה דורות, שנאמר ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים.
שלש דורות זה כמו חזקה, כל דור הוא עוד מהדור של אנושות, ושלש דורות הם כמו חזקה. כל מי שלומד תורה וגם בנו ובן בנו לומדים תורה מובטח לו כו', זה בגלל שהיה כאן עומק של שייכות לתורה.
רבי הילל אומר: אין להם משיח לישראל, שכבר אכלוהו בימי חזקיה. אמר רב יוסף: שרא ליה מריה לרבי הילל! חזקיה אימת הוה – בבית ראשון, ואילו זכריה קא מתנבי בבית שני ואמר גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלים הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא עני ורכב על חמור ועל עיר בן אתונות.
אין משיח לישראל הוא לא גריעותא. אלא שההכנה הזו שיש משיח בעולם שמכין לגילוי העתידי לא תהיה, אבל ודאי שתהיה גאולה אחר כך. לא צריך את ההכנה. ימות המשיח לא כל העולם כולו משתנה בבת אחת. זה זמן מעבר כזה, זמן שמכין לקראת נוכחות של הבו"ע בעולם. אז נוכחות של הבו"ע ניכר בעצים ובאבנים בפירוש. רבי הלל סובר שהקב"ה יבא פתאום ולא צריך הכנה לזה.
בני אדם צריכים להיות מוכנים לכך שיבא גילוי פתאום, זה מפחיד, קשה לשרוד את זה, כי אז אתה רואה שחיית בטעות. קשה להגיע בלי הכנה לדבר כזה שמגלה לך שאתה לא חיית בצורה נכונה. לא רק העבירות שעשינו יכאבו לנו, אלא גם המצוות שעשינו. לכאורה כמו שהאבות תהפללו שאנשים יהיו חולים לפני המוות כך צריך להתפלל שיהיה לנו זמן הכנה לפני הגאולה.
תניא אידך, רבי אליעזר אומר: ימות המשיח ארבעים שנה, כתיב הכא ויענך וירעבך ויאכלך, וכתיב התם שמחנו כימות עניתנו שנות ראינו רעה.
לדור דעה היה מן שהוא עינוי, הוא לא התאים לחוש של האדם, מה שהאדם חי בגוף לא מתאים לחוש של הגוף. זה הנסיון של המן. יש לך גרעין אחד והוא מספיק לכל היום. זה עינוי נפש, זה לא משביע את העין. הגוף רוצה לאכול. זה ימות המשיח, שמחנו כימות עיניתנו. מתגלה גם בעיני הגוף שמה שנראה מצד הגוף שאינו מספיק, באמת הוא מספיק. עכשיו ממלאים לך את הדבר שהיה חסר לגוף אז, כי עכשיו גם הגוף מסתפק בזה ואין לו בעיה עם זה.
רבי דוסא אומר: ארבע מאות שנה, כתיב הכא ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה, וכתיב התם: שמחנו כימות עניתנו.
העינוי במצרים היה שאלה של יצירה של כלל ישראל. היצירה צריכה להיות עם עינוי. העינוי במצרים הוא שאלה של אותו דבר. אם לא היו מענים את כלל ישראל במצרים אנחנו לא היינו מחזיקים מעמד, צריך לענות כדי ליצור כלל שיכול להחזיק באמונה גם במצבים כאלו. זה נתן כח לכלל ישראל גם דורות אחר כך. כלל ישראל החזיקו באמונה גם כשלא היה להם שום תקוה בעולם. גם כשהם עבדו עבודה זרה.
שמחנו כימות עיניתנו זה לא הזמן אלא אותו לומדע'ס. לעומת מה שהחזקת עם הבו"ע בכל המצבים כך מתגלה עכשיו הקב"ה. מה שהשיגו דרך עינוי משיגים עכשיו דרך שמחה, דרך גילוי. היצירה של כלל ישראל היתה על ידי עינוי ועכשיו הם מקבלים את הגילוי דרך שמחה.
רבי אומר: שלש מאות וששים וחמש שנה, כמנין ימות החמה, שנאמר כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה. מאי יום נקם בלבי? אמר רבי יוחנן: ללבי גיליתי, לאבריי לא גליתי. רבי שמעון בן לקיש אמר: ללבי גליתי, למלאכי השרת לא גליתי.
מרבי והלאה זה חשבונות של הבו"ע. ימות החמה זה יצירה של הבו"ע, יום נקם בליבי זה ענין שלי. של הבו"ע. רבי מתחיל ללמוד את הסוגיא עם חשבונות של הבו"ע, עד עכשיו דיברנו על חשבונות של יצירת כלל ישראל.
החשבון הראשון הוא ימות החמה. לעולם השנה באמת היא שלש מאות שישים וחמשה ימים. רק השנה לא הולכת עם ימות החמה, עם חודשי הלבנה, אנחנו בסוף מתאימים את זה עם חודש העיבור. ימות החמה זה המהלך הקבוע, וחודשים הלבנה זה המהלך שמשתנה. הוא ית' מצידו צריך להתגלות בעולם, הוא מתגלה בעולם כשנת החמה. אנחנו מונים לירח. אבל הוא מתגלה בשנת החמה. אין לנו מגע לשנת החמה. זה דבר כל כך גדול שאפי' גויים מונים לשנה החמה. אנחנו יודעים שהצד שלנו הוא הירח והצד שלו ית' שהוא החמה מסתדרים יחד על ידי חודש העיבור.
הגילוי של הבו"ע הוא שלש מאות שישים וחמש דברים שהוא צריך לגלות. הימות המשיח הוא הצד של הבו"ע, וממילא ההמשך הוא לליבי גילית לאברי לא גיליתי. הצד של הבו"ע הוא חשבונות שלא גיליתי אפי' לאברי. גילוי לאיברים הוא כך – הלב הוא נקודה מרכזית, הגאולה היא הדבר המרכזי שסביבו מסתובבת כל ההנהגה, אבל איברי ההנהגה עצמם אין בהם רושם ניכר שרוצים להביא את המשיח. כך הבו"ע מטפל בעולם. בפעולה של הבו"ע בעולם לא ניכר שהוא רוצה להביא משיח.
הכל מדובר בעולם של ההנהגה של הבו"ע. הפסוק הראשון מדבר על עולם אצי', שגם שם לליבי גילית לאברי לא גילית, אבל רשב"ל אומר שאפשר ללמוד את זה יותר נמוך. לליבי גיליתי זה מלכוית, למלאכי השרת שהם בעולם הבריאה לא גילית, הגילוי לא יורד לתוך עולם הבריאה.
