אמר רב גידל אמר רב: עתידין ישראל דאכלי שני משיח. אמר רב יוסף: פשיטא! ואלא מאן אכיל להו? חילק ובילק אכלי להו? – לאפוקי מדרבי הילל דאמר: אין משיח לישראל, שכבר אכלוהו בימי חזקיה.
אין משיח לישראל היינו שאין להם את הזמן שהוא מעבר בין העולם הזה לזמן של גילוי כבוד שמים. זה זמן שיש בעולם נוכחות של הבו"ע, זה היה בזמן של חזקיהו, היה להם את אותו ענין שמשם אפשר לעבור אל תוך עולם הבא, אל עולם שבו כבוד שמים מתגלה בעולם. העולם מביע את הנוכחות של הבו"ע, כפי שראינו שהארץ רצתה לומר שירה. כל הווארט של משיח הוא שהעולם מביע את הבו"ע. בגלל זה הארץ רצתה לומר שירה. רק הבו"ע לא רצה שזה יתגלה כך אלא שזה יתגלה דרך אדם, דרך צורת אדם.
יש זמן שמשיח מגיע, שיש זמן שרואים את הגילוי של הבו"ע בעולם. אין להם את המעבר מהעולם הזה לזמן של גילוי כבוד שמים, שהיה צריך להיות אלפיים שנה, אלא הוא היה בזמן חזקיהו, זה הזמן שמתגלה כאן בעולם נוכחות של הבו"ע, אם זה עם ההצלה הניסית או עם הקיום שלהם תורה שלהם, שכולם היו בקיאים בטומאה וטהרה. זה היה בזמן חזקיהו היה את אותו ענין שמשם היה אפשר לעבור לתוך עולם שכבוד שמים מתגלה בעולם, אז בזמן חזקיהו הארץ רצתה לומר שירה, העולם היה מביע את הרצון של הבו"ע. כל הווארט של משיח הוא שהעולם מביע את הבו"ע.
הגילוי בעולם צריך להתגלות דרך אדם ולכן הקב"ה לא רצה שהארץ תגיד שירה במקומו, אבל היה אז זמן של גילוי, אולי בזה שכולם היו בקיאים בטומאה וטהרה, אולי בהצלה הניסית, אולם על כל פנים היה זמן שאדם יכול לגלות את הנוכחות של הבו"ע בעולם.
זה שהארץ רצתה לומר שירה במקום חזקיהו מלמד שמשיח הוא אדם שדרכו כבוד ה' מתגלה בארץ.
על כל פנים יש דבר כזה שצורת אדם הוא המגלה את הבו"ע. יש אדם שמגלה נוכחות של הבו"ע בארץ. זה משיח. היה להם את ההזדמנות בזמן חזקיהו ואבדו את זה. הזמן הזה נגמר, אכלו אותו, אבל לא המשיכו אותו למשיח ממש. ממילא אין כבר את הגילוי הזה אלא הבו"ע יתגלה ישירות.
אמר רב: לא אברי עלמא אלא לדוד. ושמואל אמר: למשה. ורבי יוחנן אמר: למשיח.
בנפש החיים משמע שאפי' שאנחנו יודעים שדוד הוא משיח, בעצם משה הוא גם משיח. כך מבואר בשער ד' לגבי תורה חדשה מאיתי תצא. אם כן פה אפשר לומר כך, יש שתי בחינות שהעולם לא נברא אלא בשבילם. שילה גי' משה.
יש פה שלש דעות מהי הנקודה החשובה בשביל הבו"ע בבריאת העולם. הראשון הוא משה שהוא דעת, הוא נכנס לתוך המציאות. בלעם היה יודע דעת עליון, דעת שאינה נוגעת למציאות, אבל משה נכנס לתוך המציאות, גם התורה היא דעת שנכנסת לתוך המציאות. זה מה שהקב"ה רוצה, דעת שמחברת עליונים ותחתונים.
השני הוא דוד המלך. הוא היה לקראת, הוא רצה לבנות בית המקדש, הוא לא זכה שהנקודה תצא לפועל בעולם, אבל אצלו באופן פרטי הנקודה יצאה לפועל, הבנין נקרא על שמו, 'מזמור שיר חנוכת הבית לדוד'. והוא בנה את הכל במחשבה, דוד המלך הוא עטרת היסוד, הוא לא המלכות בעצמה. שלמה היה המלכות בעצמה, דוד המלך הוא 'לקראת'. הוא הלקראת האחרון, הגילוי כבר שייך לעולם אבל צריך לצאת לפועל. בורא עולם רוצה שני דברים, הוא רוצה דעת, אפשר להגיע לאותה נקודה שמורידה את השפע לעולם רק על ידי דעת. אין קישוי אלא לדעת, זה דוד.
לכן דוד אומר שירות ותשבחות כי הן תכונה של הנברא, כתוב ברבי יהודה החסיד שדוד המלך מצא את ההלל הגדול בתורה וכתב אותו בתהילים. הכוונה שהוא מצא את התנועה מלמטה למעלה בתורה. התורה כולה היא דעתו של הבו"ע, הבו"ע גילה את דעתו בתורה. דוד המלך ראה את התמצית של אותה דעת של הבו"ע שזה להלל אותו, מצידנו. הוא הוציא את אותה תמצית מהתורה וכתב תהילים.
השלישי הוא משיח שהוא ההוצאה לפועל של שתיהם. הוא לא דבר שלישי. משיח הוא זה שמוריד את כל העסק לכאן, גם את הדעת וגם את ההכנה לתיקון העולם, זו המלכות שעומדת בפני עצמה. (דוד אינו יכול להיות משיח כי הוא לא יכל לבנות את בית המקדש, אלא שלמה. אבל פה לא כתוב שלמה אלא דוד, )
זה הנידון כאן, האם משה הוא העיקר כי הוא ה'דעת' של כלל ישראל או דוד המלך שהוא עטרת היסוד. והאפשרות להעביר את הדעת של משה הלאה אל תוך כלל ישראל היא על ידי עטרת היסוד של דוד. (אין קישוי אלא לדעת.) או משיח שהוא מלכות, התכלית של שתיהם.
מה שמו? דבי רבי שילא אמרי: שילה שמו, שנאמר עד כי יבא שילה. דבי רבי ינאי אמרי: ינון שמו, שנאמר יהי שמו לעולם לפני שמש ינון שמו. דבי רבי חנינה אמר: חנינה שמו, שנאמר אשר לא אתן לכם חנינה. ויש אומרים מנחם בן חזקיה שמו, שנאמר כי רחק ממני מנחם משיב נפשי. ורבנן אמרי: חיוורא דבי רבי שמו שנאמר אכן חליינו הוא נשא ומכאבינו סבלם ואנחנו חשבנהו נגוע מכה אלהים ומעונה.
כל אחד מהם אומר שהשם של המשיח הוא השם של הבית מדרש שלו, כי משיח לא בא בפעם אחת, כדי שיבא משיח צריכה מדרגת משיח להיכנס אל תוך המציאות. לכן כל אחד אומר שזה הבית מדרש שלו, כל אחד אומר, אצלי זה קורה. אצלי יוצא משהו לפועל, כל מי שלומד תורה כפי מה שצריך יכול וצריך לומר שהשם של המשיח הוא השם שלו. כי כל הענין של משיח הוא שהדעת העליונה תכנס אל תוך המציאות.
זה כמו שמבואר שהוא יושב כבר היום בפתחה של רומי. הדבר הזה קיים, יש לנו תורה ומצוות, אבל עדיין הוא צריך להיכנס לתוך המציאות.
אמר רב נחמן: אי מן חייא הוא – כגון אנא, שנאמר והיה אדירו ממנו ומשלו מקרבו יצא.
רב נחמן לא סבר שהוא משיח. הוא אמר שהסוגיא של משיח מתקיימת אצלו. הוא מוריד את הדעת של הבו"ע לתוך המציאות.
אמר רב: אי מן חייא הוא – כגון רבינו הקדוש, אי מן מתיא הוא – כגון דניאל איש חמודות.
רב מתמקד בענין הייסורים. הייסורים של רבי היו בעצם ייסורים של צדיק שסובל את הייסורים של כלל ישראל, רק שהיה צריך לתלות אותם במשהו, באיזו צורה שהיא, ולכן תלו אותם בכך שרבי לא ריחם על העגל.
אמר רב יהודה אמר רב: עתיד הקדוש ברוך הוא להעמיד להם דוד אחר, שנאמר ועבדו את ה' אלהיהם ואת דוד מלכם אשר אקים להם, הקים לא נאמר, אלא אקים.
לא עובדים את דוד, אלא המדרגה של אותו אדם היא המדרגה של עבודת ה' באותה העת. דוד זה הנקודה של העולם. ורב נחמן אומר משיח. ורב אומר שדוד עדיין לא הגיע למדרגה של משיח. מה שראינו לעיל שכדאי לברא את העולם לדוד זה משום שהוא רצה ללכת לקראת בנין בית המקדש. עובדים במדרגה של דוד.
אמר ליה רב פפא לאביי: והכתיב ודוד עבדי נשיא להם לעולם! – כגון קיסר ופלגי קיסר.
כפי מה שאמרנו קודם נאמר כך: אמרנו שדוד זה כמו עטרת היסוד, זה ההכנה הגמורה מצד הנותן שיהיה כאן מקבל. למקבל עצמו גם קורים באותו השם. כי עטרת היסוד והמלכות דבוקים זה בזה, עטרת היסוד היא הציור של המקבל שנמצא אצל הנותן, והמלכות היא המקבל בעצמו. עטרת היסוד והמלכות זה אותו דבר. אסור לנו להפריד בין עטרת היסוד והמלכות, במיוחד לעולם הבא שהוא עולם הייחוד. (מהר"ל אומר שכשאומרים 'פרעה' הכוונה למדרגת פרעה, אף שלא תמיד זהו אותו פרעה. גם כאן אנו עוסקים במדרגה של דוד, אותה מדרגה של נשמה, לא מדובר כאן על דוד אחר מצד הגוף, אלא מצד הנשמה.)
ה'דעת תבונות' אומר שלעולם הבא יהיה עולם מתוקן לגמרי ועובדים את הקב"ה בהכרח. הכוונה שהקשר הוא קשר בגלוי ואז אין לך ברירה. היום יש אפשרות לא לעבוד את הבו"ע, כי הקשר שלו עם העולם לא נמצא בגלוי. אצל משיח זה מתחיל להתקיים, אז עובדים בהכרח. כי הקשר בין עטרת היסוד והמלכות ניכר בגלוי ולהדיא. (אולי זה החרב של חזקיהו, שהעבודה היא בהכרח.)
לא יכול להיות שאצל משיח יש אפשרות להיכשל. עטרת היסוד והמלכות יהיו ביחד. לכן אי אפשר לקרא לו בשם אחר. כי אז אתה מפריד בין העולם ובין רצון ה'. דוד הכין את הכל לבית המקדש, אבל לא עד הסוף. אצל שלמה זה לא הלך עד הסוף, אצל חזקיהו לא הלך עד הסוף, אבל אצל משיח זה ילך עד הסוף.
זו כוונת הגמ' 'כגון קיסר ופלגא קיסר'. מי שיכול לעשות את האיחוד הגמור הוא הקיסר, ומי שהכין את זה הוא פלגא קיסר. לשתיהם קורים דוד כי זה אותו דבר.
כאן כתוב שדוד הוא עטרת היסוד, הוא מעלינו. הקיסר הוא העושה את האיחוד הגמור, זה שהכין את כל האיחוד הוא הפלגא קיסר, הוא עומד מעל אבל הוא לא עשה את זה בפועל. הקיסר הוא המלכות בעצמה בצורה שלא יכול להפרד מהקב"ה.
