אדם הנמצא בסכנה צריך קודם כל לנסות לשנות מקום, לעבור לד' אמות אחרות. משנה מקום משנה מזל. ד' אמות הם מקומו של אדם וכשהוא עובר למקום אחר יתכן שישתנה דינו. אם זה לא מועיל, עליו להתבטל, להרגיש שהוא חסר ערך עצמי. האפשרות הראשונה היא לעשות זאת על ידי התבטלות כלפי מעלה, התבטלות לבורא עולם, על ידי קריאת שמע. והאפשרות השניה להתבטל מצד העולם, להבין שאפי' העז העומדת לשחיטה בבית המטבחים יותר טובה ממנו.
אמר רבינא: שמע מינה, האי מאן דמבעית, אף על גב דאיהו לא חזי – מזליה חזי. מאי תקנתיה – לינשוף מדוכתיה ארבעה גרמידי. אי נמי – ליקרי קרית שמע. ואי קאי במקום הטנופת לימא הכי: עיזא דבי טבחא שמינא מינאי.
אדם הנמצא בסכנה צריך קודם כל לנסות לשנות מקום, לעבור לד' אמות אחרות. משנה מקום משנה מזל. ד' אמות הם מקומו של אדם וכשהוא עובר למקום אחר יתכן שישתנה דינו. אם זה לא מועיל, עליו להתבטל, להרגיש שהוא חסר ערך עצמי. האפשרות הראשונה היא לעשות זאת על ידי התבטלות כלפי מעלה, התבטלות לבורא עולם, על ידי קריאת שמע. והאפשרות השניה להתבטל מצד העולם, להבין שאפי' העז העומדת לשחיטה בבית המטבחים יותר טובה ממנו.
למרבה המשרה ולשלום אין קץ וגו' אמר רבי תנחום, דרש בר קפרא בציפורי: מפני מה כל מ"ם שבאמצע תיבה פתוח, וזה סתום? ביקש הקדוש ברוך הוא לעשות חזקיהו משיח[1], וסנחריב גוג ומגוג.
במ"ם סתומה יש ארבע רוחות כנגד ארבע רוחות העולם אך הן סתומות. זה ביטוי לכך שאין בעולם פתח לפנימיות, היא אינה מתגלית. (גם אות סמ"ך היא סתומה אך היא עגולה ואין לה ארבע רוחות) אולם כשפותחים את המ"ם ('מ"ם' פתוחה בנויה מ'כ"ף' ו'וא"ו' שזו גי' של שם הוי"ה') זו בחינת משיח.
להלן צז. הגמ' אומרת שהעולם קיים ששת אלפים שנה ומתוכם שני אלפים ימות המשיח. אלו הם שנים שבהם העולם מחובר לקדושה עליונה. כי תפקידו של משיח הוא לפתוח את העולם לקראת הקדושה העליונה.
אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך – לא עשיתו משיח, חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך – תעשהו משיח? לכך נסתתם.
מאחר שתפקידו של משיח הוא להוריד את הקדושה העליונה אל תוך עולמנו, לראות את הקב"ה בעולם שלנו, לכן משיח צריך לומר שירה, כי שירה היא ביטוי לקשר בין המציאות ובין השורש העליון שלה. שירה היא הפותחת את העולם לקראת הקב"ה (עיי' נפה"ח א, יא). דוד המלך פתח את העולם מכל הכיוונים. הוא כתב שירה בספר תהילים על כל מיני נושאים בעולם[2]. ואילו חזקיה לא אמר שירה. כביכול הוא לא ראה את הקב"ה בתוך העולם שלו.
זה הק"ו שעשתה מידת הדין. דוד המלך היה צריך לצאת לפועל לגמרי, להיות משיח, על ידי השירות והתשבחות. ואעפי"כ לא היה בשירותיו די, הוא לא הגיע לתכליתו על אף כל הזמירות והתשבחות, קל וחומר לחזקיהו שלא אמר שירה כלל.
מיד פתחה הארץ ואמרה לפניו: רבונו של עולם, אני אומרת לפניך שירה תחת צדיק זה, ועשהו משיח. פתחה ואמרה שירה לפניו שנאמר מכנף הארץ זמרת שמענו צבי לצדיק וגו'.
האדמה אומרת, גם אני יכולה לומר שירה מכח הצדיק. מכח הצדיק יורדת כל כך הרבה קדושה עד קרקע העולם ממש עד שגם האדמה יכולה לומר שירה, ולגלות את הקב"ה.
'כנף הארץ' היא קצה הארץ, כמו כנף של בגד לציצית שהוא מרובע. בדרך כלל ארץ אינה מבטאת עבודה, לכן אין לה צורת אדם שהוא קו ישר. היא עגולה, (זהו עומק דברי הירושלמי שאומר: אין מרובע בנבראים), אולם על ידי עבודת האדם מתגלה שיש גם לארץ כנף. יש גם לה שייכות לעבודת האדם.
אמר שר העולם לפניו: רבונו של עולם, צביונו עשה לצדיק זה! – יצאה בת קול ואמרה: רזי לי רזי לי.
יש כאן רז – סוד נורא. הרי חזקיה יכול להיות משיח ולתקן את כל העולם. תכלית הכל נמצאת ממש בהישג יד, רק דבר קטן חסר. הארץ רוצה להשלים את העולם, לומר שירה ולהביא משיח. והקב"ה אומר: יש כאן סוד עמוק שמחמתו אינני רוצה להביא את התכלית עכשיו.
פירוש המילה 'רזי' הוא: הסוד שלי. כביכול הקב"ה אומר: גם אצלי זה סוד. גם אצלי זה נסתר. ('רז' הוא גי' 'אור'. 'רזי' הוא אור עליון המסתתר גם ממני.)
אמר נביא: אוי לי, אוי לי, עד מתי? יצאה בת קול ואמרה: בגדים בגדו ובגד בוגדים בגדו. ואמר רבא ואיתימא רבי יצחק: עד דאתו בזוזי ובזוזי דבזוזי.
הנביא שכל עניינו להוריד את השפעת הבו"ע אל תוך העולם, אומר 'אוי לי אוי לי' שהמהלך של שירה נסתם, שאי אפשר להביא עכשיו גאולה ולחבר את הבו"ע לעולם. ובת קול אומרת: 'בוגדים בגדו ובגד בוגדים בגדו'. יש מהלך אחר, מהלך של ביעור הרע. הגאולה תגיע כשיבואו שודדים אחר שודדים. כשהרע יכלה את הרע, אז יבא משיח.
כשהרע מכלה את הטוב, העולם עדיין ברור במקצת. אולם כשהרע מכלה את הרע יש בלבול גדול. אם הרע מכלה את הטוב, כולם מבינים שהנרדף בסדר והרודף לא בסדר. אולם כשהרע מכלה את הרע המצב אינו ברור, העולם מטושטש לחלוטין, לא ברור להיכן זה מוביל. כשיש 'זה לעומת זה' אין כל כך קושיא באמונה, מבינים שלפעמים הרשע גובר על הצדיק, אולם כשהרשע גובר על הרשע לא ניתן להבין מה קורה.
משא דומה אלי קרא משעיר שמר מה מלילה שמר מה מליל וגו'. אמר רבי יוחנן: אותו מלאך הממונה על הרוחות דומה שמו, נתקבצו כל הרוחות אצל דומה, אמרו לו: שמר מה מלילה שמר מה מליל, אמר שמר אתא בקר וגם לילה אם תבעיון בעיו שבו אתיו.
כל הרוחות נתקבצו, כל כוחות העולם מצד הרוחניות, מצד המדרגות הגבוהות ביותר, שואלים עד מתי יהיה עולם שמנותק מהבו"ע. עד מתי לא תהיה נוכחות של הבו"ע בתוך העולם.
הם נתקבצו אל המלאך ששמו דומה. זהו שם המורכב משתי מילים: דו – מה. 'מה' הוא 'אדם' (גי') ואם כן דו-מה הוא שני פרצופין, זכר ונקבה. זהו מלאך שרוצה להביא את הדו פרצופין, שרוצה להוריד את צורת אדם העליונה אל תוך העולם, אל תוך הנקבה, המקבל.
הוא ענה להם שיש שתי דברים עיקריים שגורמים את נוכחותו של הבו"ע בעולם. תפילה ותשובה. כל עניינה של תפילה הוא להוריד את הקב"ה אל תוך העולם. וגם תשובה מורידה את הקב"ה אל תוך החיים הפשוטים. (עיי' 'נפש החיים' (א, יז) שתשובה מטהרת את האדם על ידי הורדה של קדושה בכח אל תוך המקום שנתלכלך בחטא)[3].
יש כאן שלש אופנים של גאולה: שירה, ביעור הרע, ושמירה על ה'מה' (גי' אדם). גילוי של צורת אדם עם כל השם הקשור אליו. בקשת רחמים עוזרת לקרב את הגילוי, ותשובה גורמת אותו בפועל.
[1] בדרשות הר"ן כתוב שלמלך יש זכות לעשות דברים מתוך הוראת שעה ולסנהדרין הוראת עולם. אצל חזקיהו הצטרפו שניהם באדם אחד, גם תורה וגם מלכות, כמו שהיה אצל דוד ושלמה. אולי לכן הוא יכול להיות משיח.
[2] 'ברוך שאמר' נכתב בלשון בתחילתו ובסופו בלשון נסתר. רק באמצעו, כשמדברים על שירי דוד, אומרים 'עבדך' 'נהללך' בלשון נוכח. יתכן שזה משום ששירי דוד הם המגלים את הקב"ה כאן בעולם ועושים אותו נוכח.
[3] תשובה אינה רק תיקון המעשים, בעל תשובה צריך לגעת בעולם של תשובה, במדרגה גבוהה מאוד, ולהוריד אותה עד אליו. בשביל זה נדרשת עבודה, צריך להעמיד כלי חדש לנוכחות של הבו"ע. הכלי הישן איננו, וצריך לבנות כלי חדש. לבנות כלים שעל ידיהם הקב"ה יכול לשרות בתוך האדם גם אחרי עשיית העבירה. זה לא פשוט ואפי' מסוכן לחזור בתשובה. למי שחטא במינות אין כלי לקבל את הבו"ע כי עבודה זרה היא נגד הבו"ע (ע"ז יז), וכן בעריות אם אביק ביה, גם לו אין כלי, ולכן אם הקב"ה מגיע, הוא מת. ר"א בן דורדיא מת מתשובה, כי הוא לא יכל להכיל את הקדושה.