חינוך יצירתי וסמכותי
מחשבה חינוכית נעה בטווח שבין היעד הנרצה לבין המצב הנתון – זה שלא מאפשר לאידיאל להתממש ולא נפגש עם המטרה.
כך גם בתוך עולם חינוכי תורני יהיה פער בין רצון ה' – המטרה – לבין האקלים העכשווי שלא תמיד מאפשר ומתאים ליישם את הדברים כפי שהם מופיעים בכתובים – מקורותינו.
דוגמא רווחת בחינוך היא עונשים פיזיים שלכאורה צריכים לבוא כתגובה על מעשים לא ראויים. לפעמים אף נמצא את העונש מפורט ממש בספרי קדמונינו לפרטי פרטים, אבל כל בר דעת יבין שאם הוא יוציא לפועל את העונש כפי שהוא כתוב, לא רק שלא ישיג את המטרה אלא אף יתרחק ממנה.
במקרה כזה האדם יכול לראות את עצמו לכוד בין רצון ה' כפי שמופיע בתורה – בספרי הקדמונים, לבין האקלים בהווה כפי שהוא.
התמסרות רק לצד אחד היא טעות, ואף עלולה להביא לאסון. קיום באופן שבו הדברים מופיעים בקדמונים יחטיא את התוצאה. מאידך, התמסרות להווה ורק אליו, זהו חינוך חילוני שמתרחק ומתעלם מרצון ה' – מהתביעה.
מצב זה דורש מאיתנו יצירתיות, כי הדרך אינה סלולה וישנו פער. יצירתיות היא הדרך והגשר להגיע ליעד מכיוון אחר ולא ידוע.
על הפסוק – וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט…לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל.
אמרו רבותינו – אפי' אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין.
יש לחדד: כשהכהן והשופט אומרים על ימין שהוא שמאל, אין הכוונה על ימין כפי שהוא מופיע במחשבת חולין, מחשבה שלא באה מתוך התורה. במקרה כזה ברור שהתורה תחשוב הפוך ממחשבה אנושית, כי מחשבה שהאדם יכול לחשוב מעצמו, התורה לא תידרש לומר, ולכן, התורה תמיד תבוא במקום שה"אנושי" לא נמצא בו.
אם כן, הימין והשמאל האמורים, מתייחסים לימין ולשמאל שבתוך מרחב התורה, כלומר – כשאני חושב שבתורה כתוב ימין, והכהן והשופט חושבים שכתוב שמאל, שם אני מצווה להקשיב להם.
בתיאור הזה של ימין ושמאל מונחת הסיטואציה האמורה שבה כתוב בתורה משהו – מטרה ודרך מסוימת, והשופט אשר נמצא בימים האלה אומר משהו אחר ממה שכתוב – דרך שונה. הדרך למטרה משתנה ממצב למצב – מדור לדור.
הדגש על "השופט אשר יהיה בימים ההם" – יפתח בדורו כשמואל בדורו. ייתכן שמה שהיה לפני מאה שנים ימין, כעת, ב"ימים אלו", הוא שמאל.
יש להדגיש – האמור לא נוגע להלכות פסוקות שנכתבו בשו"ע, אלא להוראות חינוכיות כיצד להביא את עצמינו או את ילדינו ליעדים מסוימים, לערכים שונים.
דרושה לכך מחשבה יצירתית. מחשבה יצירתית שהיא לא ערך לכשעצמו, אלא מחשבה שפועלת בתוך גבולות אל מול יעד. מחשבה שנושאת עיניים לעבר התורה ומפלסת דרך אחרת מזו שנחסמה ואיננה.
מחשבה כזו יכולה להיאמר רק על ידי אדם שיש בו סמכות פנימית לומר 'כך צריך לחנך', 'זו הדרך ללכת בה'. סמכות פנימית זו היא הבסיס שעליו יכולה מחשבה יצירתית להתקיים ולתת פירות.
בפער הזה שיש בין מטרות התורה לבין המציאות בשטח, דרושה סבלנות. לא סבלנות פסיבית שמחכה שיגיע הרגע בו החניך יעמוד על דעתו או שתוכשר השעה, אלא סבלנות שמחזיקה את הפער, את חוסר היכולת לממש את המטרה. זו סבלנות שצריכה לייצר דרכים חדשות ועוקפות המגיעות לאותו היעד. זוהי סבלנות שצומחת מאותו הפער, באדם כלפי עצמו ובאדם כלפי חניכים או ילדים.
לדוגמא: ר' ישראל תיאר את לימוד המוסר ככזה שנעשה גם על ידי תנועות גוף משונות ובלתי שגרתיות, לצורך כך הוא ייסד בתי מוסר שיהוו מרחב נוח לאותו לימוד לא שגרתי. היום, לעומת זאת, לימוד המוסר נעשה באלגנטיות ובשפה רגילה.
ישנה אפשרות לומר משפטים כמו – 'הדור חלש היום' ו'כבר אי אפשר ללמוד מוסר' וכדו', אבל אלו משפטים שלא מסוגלים להכיל את הפער, מתייאשים ומוותרים. ברור שלימוד המוסר כפי שמתקיים בישיבות היום לא עונה למטרה ולתיאור של ר' ישראל. מי שרוצה אכן ללמוד מוסר באופן משמעותי יצטרך לחשוב בצורה יצירתית, למצוא דרכים חדשות להגיע למטרה שר' ישראל שם לפניו בלימוד המוסר.
הפעלת מחשבה יצירתית מתוך תחושת סמכותיות פנימית, נוגעת הן לאדם כלפי עצמו והן לאדם כלפי תלמידים וילדים.