תנו רבנן: שלשה היו באותה עצה: הקדוש ברוך הוא, ודניאל, ונבוכדנצר. הקדוש ברוך הוא אמר: ניזיל דניאל מהכא, דלא לימרו בזכותיה איתנצל. ודניאל אמר: איזיל מהכא, דלא ליקיים בי פסילי אלהיהם תשרפון באש. ונבוכדנצר אמר: יזיל דניאל מהכא, דלא לימרו קלייה לאלהיה בנורא. ומניין דסגיד ליה – דכתיב באדין מלכא נבוכדנצר נפל על אנפוהי ולדניאל סגד וגו'.
תנו רבנן: שלשה היו באותה עצה: הקדוש ברוך הוא, ודניאל, ונבוכדנצר. הקדוש ברוך הוא אמר: ניזיל דניאל מהכא, דלא לימרו בזכותיה איתנצל. ודניאל אמר: איזיל מהכא, דלא ליקיים בי פסילי אלהיהם תשרפון באש. ונבוכדנצר אמר: יזיל דניאל מהכא, דלא לימרו קלייה לאלהיה בנורא. ומניין דסגיד ליה – דכתיב באדין מלכא נבוכדנצר נפל על אנפוהי ולדניאל סגד וגו'.
את חנניה מישאל ועזריה נבוכדנצר רצה לבדוק בכבשן האש, אולם את דניאל הוא כבר בדק בגוב האריות. הוא כבר ראה שהוא במדרגה של קשר פנימי עם הבו"ע עד כדי כך שהוא ראוי לשלוט על האריות. ואדרבה, הוא רצה לקבל תועלת לעצמו ולמלכותו מקדושתו של דניאל.
אולם דניאל עצמו חשש מהאש, אף שהבו"ע וכל העולם הבינו שדניאל ינצל בוודאות, ואפי' סברו שחנניה מישאל ועזריה ינצלו בזכותו, אולם דניאל חשש שהעובדא שנבוכדנצר סוגד לו תעמוד לו לרועץ. היא תהיה סיבה שהאש תשלוט בו. בן אדם שמתייחסים אליו כאלקות, אמנם אינו מסתלק מיד, אולם בשעת הגזירה הוא עלול להיהרג, עלול למות לפני כולם כי הוא נעשה כמו צלם. (עיי' ב'נפש החיים' בשער ג שבהתייחסות יתר לאדם גדול יש ריח של עבודה זרה).
כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל אל אחאב בן קוליה ואל צדקיהו בן מעשיה הנבאים לכם בשמי לשקר וגו' וכתיב ולקח מהם קללה לכל גלות יהודה אשר בבבל לאמר ישימך ה' כצדקיהו וכאחאב אשר קלם מלך בבל באש, אשר שרפם לא נאמר, אלא אשר קלם. אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מלמד שעשאן כקליות. יען אשר עשו נבלה בישראל וינאפו את נשי רעיהם. מאי עבוד? אזול לגבי ברתיה דנבוכדנצר, אחאב אמר לה: כה אמר ה' השמיעי אל צדקיה. וצדקיה אמר: כה אמר ה' השמיעי אל אחאב.
דברי הגמ' כאן מכוסים ונפלאים, מצד אחד נראה שהיוזמה והענין היו רק של שתי נביאי השקר, ומצד שני נראה שגם לבתו של נ"נ היה ענין בכך, ואילולא האיסור היא היתה משתפת איתם פעולה. גם נבוכדנצר אומר להם שהוא שאל את חנניה מישאל ועזריה והם אמרו לו שאסור, נראה שהוא מצידו יזם וביקש דבר כזה מחנניה מישאל ועזריה אלא שהם סירבו.
לכן נראה לפרש כך – נבוכדנצר רצה לאחד את כל האומות ולשלוט על כל העולם ע"י הצלם שהוא בנה, הוא רצה לעצב מלוכה שיכולה לשלוט על כולם. עיי' ב'שערי אורה' (שער י') שענין הצלם הוא שהמדרגה הגבוהה ביותר, המדרגה שהיא שורש הכל תהיה אצלו. לכן הוא שם בתוך הצלם את הציץ כדי שיוכל לדבר, אולם הוא נכשל כי דניאל שלף את הציץ מפיו של הפסל והפסל התמוטט.
אחר כך הוא ניסה לקבל שליטה בצורה אחרת. הוא ניסה להכניס את ההשפעה של כלל ישראל אצלו, כדי שעל ידי השייכות הזו הוא יוכל לשלוט. הוא רצה שאחד משלשת אלו, חנניה מישאל ועזריה שהם כנגד 'נצח הוד יסוד' יתחבר עם הבת שלו, עם הנוק' של נבוכדנצר. על ידי כך המציאות השלמה של המשולש של חנניה מישאל ועזריה תכנס לתוך מציאותו. אולם גם זה לא הצליח, הם לא הסכימו, הם אמרו לו שאסור.
עכשיו הוא מנסה אפשרות אחרת. אם משלשה אי אפשר, אם אי אפשר לחבר את כל הנה"י אליו, אולי שתים כן, אולי רק הנצח והוד, כדי שעל כל פנים, משהו מכלל ישראל ינחת אצלו. (שתי נביאי השקר הללו הם כמו נצח והוד. לכן כל אחד התנבא ואמר לה להישמע לחבירו. כי בין שתי המידות הללו יש שיתוף שלפעמים אחת מהן עושה את מלאכת חברתה.)
אזלה ואמרה ליה לאבוה. אמר לה: אלהיהם של אלו שונא זימה הוא, כי אתו לגבך שדרינהו לגבאי. כי אתו לגבה שדרתנהו לגבי אבוה. אמר להו: מאן אמר לכון? – אמרו: הקדוש ברוך הוא. – והא חנניה מישאל ועזריה שאלתינהו ואמרו לי: אסור. – אמרו ליה אנן נמי נביאי כוותייהו, לדידהו – לא אמר להו, לדידן – אמר לן. אמר להו: אנא בעינא דאיבדקינכו כי היכי דבדקתינהו לחנניה מישאל ועזריה. – אמרו ליה: אינון תלתא הוו, ואנן תרין. – אמר להו: בחרו לכון מאן דבעיתו בהדייכו. אמרו יהושע כהן גדול. סברי: ליתי יהושע דנפיש זכותיה, ומגנא עלן. אחתיוהו, שדינהו.
אחרי שהם אמרו שהקב"ה בעצמו התיר להם, הוא אמר להם שיבדוק אותם אם יש להם שייכות לקדושה, אם האש שולטת בהם. הם ענו לו שהם אמנם כנגד נצח והוד, אבל כדי להינצל הם צריכים עוד מישהו, אין להם את המשולש של נה"י שיוצר מהלך שלם. לכן הם בקשו את הכהן גדול, כהן גדול הוא השורש של מידות נו"ה (מידת ת"ת) לכן הוא יכול להתפלל אפי' על רוצח שיצא דינו זכאי. הם לקחו את השורש שממנו יוצאים נצח והוד. הם ציפו שיחד איתו יהיה להם מהלך שלם, ועל ידי זה הם ינצלו. כמובן שזה מוכיח שהם לא חשבו שהם רשעים גמורים. הם סברו שיש להם שייכות ליהושע כהן גדול. כי ודאי צדיק אינו מציל רשע שאין לו שייכות אליו בכלל.
אינהו איקלו, יהושע כהן גדול איחרוכי מאניה, שנאמר ויראני את יהושע הכהן הגדול עמד לפני מלאך ה' וגו', וכתיב ויאמר ה' אל השטן יגער ה' בך וגו'! אמר ליה: ידענא דצדיקא את, אלא מאי טעמא אהניא בך פורתא נורא, חנניה מישאל ועזריה לא אהניא בהו כלל? – אמר ליה: אינהו תלתא הוו, ואנא חד. – אמר ליה: והא אברהם יחיד הוה! – התם לא הוו רשעים בהדיה, ולא אתיהיב רשותא לנורא, הכא הוו רשעים בהדי – ואתיהיב רשותא לנורא. היינו דאמרי אינשי: תרי אודי יבישי וחד רטיבא – אוקדן יבישי לרטיבא.
הוא לא נשרף. רק הבגדים שלו, רק ההופעה שלו. נ"נ שאל את יהושע למה הבגדים שלך נשרפו. בתחילה הוא ענה לו שהוא יחיד, אין לו את כל המהלך השלם. על כך שאל אותו נ"נ מאברהם, ואז ענה לו יהושע שהוא עצמו אמנם שורש נקי וטהור, אולם כשהשורש נמצא יחד עם הענפים המקולקלים שיצאו ממנו גם הוא נפגע. לכן אני עצמי, השורש, לא נשרפתי, אבל הבגדים שלי, החיצוניות שלי, ההופעה שלי נשרפה.
מאי טעמא איענש? – אמר רב פפא: שהיו בניו נושאין נשים שאינן הגונות לכהונה, ולא מיחה בהן. שנאמר ויהושע היה לבש בגדים צואים, וכי דרכו של יהושע ללבוש בגדים צואים? אלא, מלמד שהיו בניו נושאים נשים שאינן הגונות לכהונה, ולא מיחה בהן.
כשאדם נושא אשה הוא מרחיב את מציאותו. נשיאת אשה שאינה הוגנת היא הרחבת המציאות בצורה לא נכונה. כמו כן בניו של אדם הם הלבוש שלו, הם הביטוי שלו בעולם. כשבניו של יהושע כהן גדול הרחיבו את המציאות בצורה לא נכונה הבגדים שלו נחרכו, כי גם בגדים הם הרחבה של המציאות, מאני מכבדותא.