גם אם נרצה לחנך בת כפי שחינכו את בנות ישראל בדורות קודמים, הדבר לא יצלח משום שהסביבה שונה, והיא כאמור משפיעה על עיצוב החיים. עלינו לחנך את הבנות בחינוך יהודי, אך בד בבד עלינו להתאים את עצמנו לסביבה המשתנה ולעבוד יחד עם הנורמות הקיימות.
גם אם נרצה לחנך בת כפי שחינכו את בנות ישראל בדורות קודמים, הדבר לא יצלח משום שהסביבה שונה, והיא כאמור משפיעה על עיצוב החיים. עלינו לחנך את הבנות בחינוך יהודי, אך בד בבד עלינו להתאים את עצמנו לסביבה המשתנה ולעבוד יחד עם הנורמות הקיימות.
שאלות ותשובות, חלק ב'
מקומה של אישה
שאלה: ישנה מבוכה כלפי מקומה של הבת-אישה בבית. אנו יודעים כי מקומה של האישה תמיד היה בבית ולא בעבודה בחוץ-בעולם. מה גם העובדה שהגבר מברך "שלא עשני אישה", מה שיכול להעיד על מקום פחות חשוב ונרצה. אם כן, מהם היחס והמעשה הנכונים בסוגיה זו?
תשובה: נתחיל מכך שאכן מקומה של האישה בעולם השתנה עם הזמן. היום האישה פעילה יותר ויוצאת החוצה, ומשכך, קודם הדיון במהות הדבר עלינו להבין כי בלתי אפשרי לחנך ולהצליח כשהחינוך מתנגש עם הסביבה והתרבות הקיימות.
גם אם נרצה לחנך בת כפי שחינכו את בנות ישראל בדורות קודמים, הדבר לא יצלח משום שהסביבה שונה, והיא כאמור משפיעה על עיצוב החיים. עלינו לחנך את הבנות בחינוך יהודי, אך בד בבד עלינו להתאים את עצמנו לסביבה המשתנה ולעבוד יחד עם הנורמות הקיימות.
ולגופם של דברים נאמר כך: צניעות אין פירושה להיעלם ולהסתתר. הצניעות היא מידה בנפש של חוסר מוחצנות ושמירת מרחב החיים, הנפש והגוף, במן איפוק השומר את ה'יש' לאדם עצמו. חשוב לזכור כי הצניעות שייכת לגבר כמו לאישה – "והצנע לכת עם אלוקיך".
אכן, מדובר באתגר לחנך לצניעות כאשר הסביבה בעולם דוחפת למוחצנות מוגזמת, אך זהו בדיוק תפקידנו לחנך בחכמה לחינוך יהודי בלי שהילד יחוש מנוכר מהסביבה.
כיום לאישה ישנו מקום רב בעשייה ככלל ואף בעשייה ציבורית. משום כך אין מקום לכך שהאישה תישאר בבית ולא תיקח חלק בעשייה. בכל מקום שיש לה יכולת להשפיע, עליה לעשות מה שביכולתה, והדברים אמורים גם במובנים ציבוריים. כמובן שהדבר צריך להיעשות תוך כדי שמירה על הערכים היהודיים המחנכים לצניעות במובן האמור.
לגבי ברכת "שלא עשני אישה", עלינו להבין כי אין כוונת הברכה שהאישה היא קיום בלתי נרצה. לצורך כך נאזין לברכת האישה "שעשני כרצונו", ונבין כי פירוש הברכה הוא שרצון ה' מתגלה בעולם באופן טבעי דרך האישה. לעומת זאת, גבר צריך לגלות את רצון ה' על ידי עבודה.
מתוך כך האישה מברכת על רצון ה' המתגלה דרכה באופן טבעי, והגבר צריך להזדהות עם הקיום השונה שלו שדורש ממנו עבודה כדי לגלות את רצון ה'.
האישה מקבלת ומברכת על עצם קיומה – "שעשני כרצונו", בעוד הגבר צריך להצדיק את קיומו דווקא בשונה מהאישה – "שלא עשני אישה", משום שזו צורת קיומו ועבודתו.
נתבונן בעובדה שמרים אחות משה זכתה למיתה שמשה ייחל אליה – מיתת נשיקה, אף שלא כתוב כמובן במפורש כי זו הייתה מיתתה של מרים. וכשמשה בירך "שלא עשני אישה" הוא התבונן במרים אחותו ובכל זאת כך בירך, לא מחסרון מעלתה, אלא מאופן קיומו ועבודתו המסוימת של משה-האיש.
סבלנות בבית
שאלה: ישנם מצבים בהם נוצרת אווירת לחץ בבית סביב ההתנהלות עם הילדים, מה שגורר צעקות וחוסר סבלנות קיצוני. התנהלות זו מזינה עוד יותר את האווירה העכורה והלחוצה בבית.
אם כן, כיצד מתנהלים ברוגע במרחב הביתי?
תשובה: סבלנות היא מידה גדולה ועצומה, כאשר המקום לפתח ולגדול בתוכה הוא דווקא בבית.
אנו צריכים להבין כי סבלנות היא לא מלשון סבילות וויתור. זהו ייאוש. סבלנות היא משהו גדול בהרבה!
למשגיח הייתה תקופה בה הוא חשב לעזוב את תפקידו כמשגיח בישיבה. הוא בא להיוועץ עם ר' יחזקאל סרנא וטען בפניו כי ההתנהלות עם הבחורים מכבידה עליו וקשה לו. אמר לו ר' יחזקאל – למדת סבלנות מהעבודה עם הבחורים? אם כן, היה כדאי כל קיומה של הישיבה.
מהי סבלנות? כאשר בוס בעבודה דורש דרישות מכעיסות, העובד חש כי אינו מסוגל לסבול את הבוס עם הדרישות המרגיזות. אך אם נדייק, לבוס מותר לדרוש מה שהוא רוצה, העובד הוא זה שצריך לסבול את הרצון שלו עצמו לנחת ולשקט.
הרצון של האדם הוא שיהיה לו בוס נחמד או כל דבר אחר, אך עליו לסבול את הרצון ולהפנים כי הוא גדול יותר מהרצון שלו. זו סבלנות!
גם בבית הדברים צריכים להתנהל כך, כאשר מצד אחד הרצון צריך להתפתח ביושר ובכנות: לאדם יש רצונות לדברים מסוימים ולצורת חיים מסוימת. אל לו לוותר עליהם, אך עליו להבין כי הוא גדול יותר מהם ומשום כך יש לו את היכולת להתנהל בסבלנות ובנועם כלפי בני משפחתו.
זהו דבר שמצריך שיתוף פעולה בין בני הזוג – לחשוב ביחד מה הצרכים שלהם ומה רצונותיהם, ומתוך כך לצאת לחינוך הילדים.
חשוב שהילדים יבינו ויחושו כי גם להורים ישנו עולם משלהם וכי יש זמן השייך להם.
באופן זה ההתנהלות אינה נעשית תחת לחץ ובאווירה עכורה. הורים שמודעים היטב לצורכיהם ולרצונותיהם הם הורים מיטביים כלפי הילדים. בסופו של דבר הצרכים הנדרשים של ההורים משרתים את הילדים בגידול ובחינוך שלהם. כך החינוך נעשה ברוגע ובנועם.
דבר נוסך חשוב לדעת – שדברים לא יקרו בבית כלפי הילדים בפתע ובלי הקדמה, הדבר מבלבל את הילד וגורם לו לחוסר שקט. על ההורים להודיע לילד מראש מה עומד לקרות כדי שהדבר יהיה צפוי ויאפשר לו להכיל ולהתכונן לבאות.
תנועות לא רצונית
שאלה: ילד שיש לו 'טיקים' (תנועות לא רצונית), ממה הדבר נובע ומה ניתן לעשות?
תשובה: בדרך כלל דברים מסוג זה עוברים עם הזמן. ואכן, כשדבר כזה נשאר לאורך זמן הוא מעיד על משהו מציק בפנים – בנפש, ומצריך טיפול. אך לצורך זה חובה להכיר את הילד ולהבין מתי הוא צריך עזרה. הדבר מאד אינדיבידואלי.
ככלל, חשוב לזכור כי גם אם יש משהו שלא נעים לנו, אין זו בעיה בילד. אין צורה אידיאלית בה ילד אמור להתנהג, הדבר משתנה בין ילד לילד. לפעמים צריך לתת לילד לגדול בדרכו וכפי שהוא, לתת לילד תחושה והרגשה טובה והדברים משתפרים ומסתדרים. לא על כל דבר צריך לחנך!
ביטחון עצמי לילדים
שאלה: כיצד אפשר להעניק ביטחון עצמי לילדים בגיל צעיר?
תשובה: ראשית, נאמר ככלל – ביטחון עצמי אין פירושו שהאדם תופס את עצמו כחשוב, אלא שהדברים אותם הוא עושה הם משמעותיים. זהו דבר שתקף ביחס למבוגרים כמו גם אצל ילדים.
תחושת חשיבות היא גאווה, כפי שאומר ה'מסילת ישרים'. אך תחושת משמעות בדברים שאני עושה היא דבר חשוב מאד ובסיסי לקומת הנפש.
הילד צריך לחוש כי עולמו הוא דבר חשוב, וכי מה שהוא עושה, בונה ופועל הם דברים משמעותיים.
כשילד משחק ובונה משהו, גם אם המבוגר חושב שהוא טועה או שהוא רוצה לשפר אותו, אל לו לתקן אותו באופן ישיר אלא לתת לו דוגמא אישית לצורה האחרת – לבנות על ידו באופן אחר. כך הילד יחוש שמעשיו משמעותיים והם לא מתבטלים בעיני המבוגר – ההורה.
לעיתים לילד ישנו עולם עשיר ומהנה דווקא בחפץ שבור יותר מאשר בחפץ תקין ושלם.
כך, עלינו לכבד את עולם הילדים ולהסתקרן ביחס אליו, וחלילה לא לבטל אותו.
וככלל זוהי עצה לתחושת חוסר ביטחון עצמי – לעשות משהו משמעותי ופרודוקטיבי, גם אם מדובר בארגון השולחן או משהו דומה לכך.