כאשר האדם חוטא, אומנם הוא פוגע בעצמו. אך החטא נעשה במישור של קלקול היחס עם הבורא, ולכך תפקידה של התשובה להחזיר את היחס הנכון בינינו לבין הבורא. העברה אינה נעשית רק בינינו לבין עצמנו, אלא היא מתרחשת במישור של היחסים שלנו עם הבורא.
כאשר האדם חוטא, אומנם הוא פוגע בעצמו. אך החטא נעשה במישור של קלקול היחס עם הבורא, ולכך תפקידה של התשובה להחזיר את היחס הנכון בינינו לבין הבורא. העברה אינה נעשית רק בינינו לבין עצמנו, אלא היא מתרחשת במישור של היחסים שלנו עם הבורא.
שאלות ותשובות – חלק א'
מי המפסיד מהחטא
שאלה: בקשת מחילה מהקב"ה היא הדרך לתשובה. אם כן, מהי המשמעות של בקשת המחילה מהקב"ה כאשר אנו המפסידים מהחטא?
תשובה: על הסליחה כתוב: "כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה לְמַעַן תִּוָּרֵא". הבורא נתן לנו את התשובה על מנת שתהיה לנו יראת שמים – 'למען תיוורא'.
אם נתאר את הקלקול של החטא כהפסד של האדם, הקב"ה ייתפס רק כזרוע מבצעת של העונש במקרה של אי חזרה בתשובה.
באופן זה השאלה תהיה במקומה – מה מקומה של המחילה ובקשת הסליחה מהקב"ה.
אך זהו תיאור שחוטא להבנה העמוקה.
כאשר האדם חוטא, אומנם הוא פוגע בעצמו. אך החטא נעשה במישור של קלקול היחס עם הבורא, ולכך תפקידה של התשובה להחזיר את היחס הנכון בינינו לבין הבורא. העברה אינה נעשית רק בינינו לבין עצמנו, אלא היא מתרחשת במישור של היחסים שלנו עם הבורא.
לדוגמא, אדם שפגע באשתו, אומנם הוא עצמו גם נפגע מהמעשה שעשה, אך הסליחה חייבת להיעשות במישור של היחסים בינו לבין אשתו. אין שם מקום לתיקון בינו לבין עצמו.
מקומו של העתיד בתשובה
שאלה: בווידוי איננו מפרטים כיצד נעזוב את החטא. אם כן, מה התועלת בפירוט החטא ובחרטה עליו, אם אין לנו את 'הקבלה להבא' ואת הדרך ליישם אותה?
תשובה: זו נקודה חשובה בתשובה. אי אפשר לגשת לתשובה בלא קבלה להבא.
נושא זה היה הדבר העיקרי שהעסיק את ר' ישראל – 'קבלה להבא'. העיסוק של ר' ישראל בקבלה להבא הוא כל כך עיקרי, עד שהיו ששאלו על דברי ר' ישראל – מדוע הוא אינו מדבר גם על הווידוי והחרטה?!
על כך השיב ר' איצלה כי כשהקבלה להבא רצינית, אות הוא כי האדם מתחרט על מעשיו, שכן ב'קבלה להבא' כלול הכל.
הטענה העיקרית של ר' ישראל היא כי אדם השב בתשובה אך אינו משנה את דרכיו ומקבל על עצמו משהו להבא, עושה חוכא ואטלולא מתשובתו.
ר' ישראל מדריך את השב לקבל על עצמו משהו להבא, גם אם הוא קטן מאד.
ביחס לכך אל לו לאדם לחשוב כי הדבר הקטן אינו משמעותי, משום שמהקבלה הקטנה האדם ימשיך ויעשה שינוי גדול יותר.
ובחז"ל אכן זמן התשובה הוא עשרת ימי תשובה ולא חודש אלול, משום שזהו זמן בו האדם מתחיל את השינוי לטובה.
בהקשר לכך מביא ה'טור' את דברי הירושלמי, כי גם אדם שאינו מקפיד לאכול חולין בטהרה במשך כל השנה, יאכל לפחות שבוע אחד בשנה בטהרה. ואומר ה'טור' כי שבוע זה הוא הימים שבין ראש השנה ליום כיפור. משום שביום כיפור ממילא צמים, ובראש השנה, לגודל היום הרי כל אחד אוכל בטהרה, אם כן, הזמן שביניהם הוא השבוע האמור.
והירושלמי ממשיך – "מכאן אמר רבי פנחס בן יאיר, תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביא לידי נקיות" וכו'.
בדברים אלו טמון הטעם לאכילת חולין בטהרה בשבוע שבין ראש השנה ליום כיפור.
מדוע? משום שעשייה קטנה זו תביא ותמשיך לדברים גדולים יותר. כך היא דרכו של דבר קטן – לדחוף לעבר דברים גדולים יותר ויותר.
אברך ופרנסת הבית
שאלה: האם אברך כולל צריך לצאת ולפרנס את משפחתו כשהמשכורת של אשתו אינה מספיקה לפרנסת הבית? כמה עליו להתאמץ ולהישאר בכולל?
תשובה: שאלה זו כמובן מאד אישית ואינדיבידואלית לכל אדם ואדם. אך היא נוגעת בשני נושאים – באחריות שיש לאדם כלפי משפחתו ובאורח החיים שעליו לתחזק.
הדבר ברור ומובן מאליו שעל האדם לקחת אחריות על משפחתו ובשעת הצורך לצאת ולפרנס את בני ביתו, אך צריך לשים לב מהי רמת החיים שהאדם מחזיק ואותה הוא מתקשה לתחזק.
אומנם בנוגע לעשיר שהעני, אמרה תורה שצריך לתמוך בו ולתת לו אפילו עבד לרוץ לפניו וסוס לרכב עליו. אך צריך לדעת כי 'אברך' זהו לא מקצוע אלא אורח חיים של בן תורה. עולמו ורמת חייו של אברך צריכים להיות כשל בן תורה, אצלו העולם הזה מקבל מקום משני ופחות חשוב, אל לו לאברך לחשוב כי עליו לקיים תורה וגדולה במקום אחד.
אומנם רמת חיים זהו דבר תלוי תרבות, אך העיקרון נכון בכל מקום לפי עניינו.
המשגיח אמר כי ברגע שבן תורה מוצא את עצמו חושב ודואג כי הריהוט והווילונות אינם מאה אחוז, ברגע זה עליו לעזוב את הכולל. משום ש'עולם הזה מושלם' מהווה סתירה לחיי בן תורה. זהו בבחינת ריקוד על שתי חתונות. משום כך אדם כזה צריך לעזוב את הכולל, לא מחמת פרנסה אלא משום שכאמור, הוא כבר אינו בן תורה.
כך, עלינו להיזהר שהעולם הזה לא ישלוט בנו אלא להיפך.
תפילה בבית כנסת לילדים
שאלה: מאיזה גיל ראוי לשדל את הילד לבוא ולהתפלל בבית הכנסת?
תשובה: ביחס לבנים הראוי הוא אזור גיל אחת עשרה, כאשר ביחס לבנות כלל לא צריך לשדלן לבוא לבית כנסת אלא אם כן רוצות זאת מעצמן.
עיקר הדבר הוא כי על האבא להראות לילד כי תפילה היא דבר רציני, לא לאחר לתפילה ולהתנהג בבית כנסת כראוי. דוגמה של האבא היא דבר מרכזי בחינוך של הילד לתפילה וליחס לבית הכנסת. ילדים מזהים היטב כאשר הדברים אינם נעשים באופן אמיתי ורציני.
ילד קטן בבית כנסת
שאלה: ילד שאינו יודע לקרוא ולהתפלל אך רוצה לבוא לבית כנסת, האם ראוי לאפשר לו לבוא?
תשובה: הדבר אפשרי רק בתנאי שהילד מסוגל לשבת בשקט, ברגע שהוא מאבד סבלנות הוא צריך לצאת החוצה. חשוב שבית הכנסת יהיה מקום של תפילה ולא של משחק.
אפשר לקחת ילד לחלקים מסוימים בתפילה כמו קריאת התורה או כל דבר מעניין אחר, כך הילד יקבל מושג וקשר לבית הכנסת, יחד עם כבוד למקום ותפיסה נכונה על בית הכנסת כמקום תפילה. גם כשילד יוצא לשחק ראוי שהדבר יהיה מחוץ לבית הכנסת ולא בתוכו. וכמו שאמר המשגיח – 'אנו צריכים לחנך את הילד ל'מורא מקדש".
ילדים ושמירת העיניים
שאלה: כיצד מחנכים את הילדים לשמירת העיניים ברחוב? וכן ביחס לאינטרנט בבית?
תשובה: שמירת העיניים לבנים היא מהדברים הקשים. אי אפשר שלא להיכשל כלל. על כן, כאשר מדובר בילד מתבגר בגילאי עשר עד חמש עשרה, העצה צריכה להיות 'לעבור הלאה' – להעביר על היצר ולהתעסק בדברים טובים אחרים.
אך צריך להקפיד כי אכן ישנם דברים אחרים להתעסק בהם, משום שכאשר אין לילד משהו לעשות, אין בכך 'העברה'. בדומה למושג 'אין מעבירים על המצוות' אשר משמעותו הוא כי כשיש משהו אחר לעשות אין מעבירין על המצווה הראשונה. כך צריך להיות ביחס ליצר, 'להעביר על היצר'. אך זהו בתנאי שישנו משהו אחר לעשות, אם לא כן זהו חוסר עשייה.
עלינו לדאוג כי לילד יהיו דברים אחרים טובים לעשות. כל דבר שהילד יעשה יהיה טוב יותר מאשר להתעסק עם היצר, גם אם מדובר בדברים שאינם לימוד תורה וכדומה.
שמירת העיניים כאמור היא מהדברים הקשים, ועל כן צריך לתת לילד מודעות לגבי עשיית דברים טובים אחרים.
לגבי אינטרנט בבית – זהו דבר מורכב בכל גיל, ואכן צריך למצוא פתרונות בחכמה ובשכל.
עצמאות בתוך משפחה
שאלה: במקסיקו האנשים חיים כבתוך שבט – כולם יחד. כיצד ניתן לקבל החלטות אישיות שאינן לרוחה של המשפחה? וככלל, כיצד ניתן לחיות בעצמאות מול המשפחה?
תשובה: דבר ראשון, במהלך כזה דרוש אומץ. ולגופם של דברים צריך להבין כי במבנה משפחתי – שבטי ישנם שני צדדים. יש את תחושת הקשר של הילד להורים שהיא דבר טוב ובעל ערך חיובי, ויש את הרצון של ההורה לקשר הדוק מדי של הילד אליו, שזהו דבר לא בריא.
הדבר מגיע לכדי רודנות ודיקטטורה, אבא צריך לדעת לשחרר את ילדיו לדרך עצמאית. כך היא דרכו של עולם שההורים עוזבים את העולם קודם הילדים, ועל כן עלינו לתת לילדים לפתח בעצמם עצמאות. לאחר המוות הרי לא ניתן לשלוט בהם.
בגיל צעיר היחס של כיבוד הורים הוא מלמעלה למטה, אך בגיל מבוגר יותר היחס עם ההורים צריך להיות שוויוני יותר, כך שהילד יוכל לפתח עצמאות טובה.
העבודה של ההורים היא לשחרר את הלפיתה מהילדים. עלינו ללמוד מהבורא שהוא ההורות האולטימטיבית, והוא הרי נותן לאדם בחירה חופשית ועצמאות.
במקרה בו האבא מחזיק חזק בילד ולא מאפשר לו לבנות את חייו באופן עצמאי, על הילד להסביר לאבא שהוא עושה את מה שעושה לתועלת המשפחה שלו, וכי העצמאות והדרך בה הוא צועד היא בסופו של דבר לכבודו של האב גם כשהילד פועל באופן עצמאי.
הדרך בחינוך – שינה בזמן
שאלה: כיצד מחנכים ילד לעשיית דברים שהוא אינו מעוניין לעשותם, כמו למשל שינה בזמן?
תשובה: לחנך ילד כנגד הרצון שלו הוא דבר בלתי אפשרי, ילד צריך לגדול עם הרצונות שלו, ותפקידנו כהורים לנווט ולכוון אותם.
ביחס לשעת השינה, עלינו להבין כי כאשר אנו מבקשים לעצמנו שקט ודורשים מהילד ללכת לישון, הילד מזהה את השקט שההורה מבקש לעצמו והוא גם רוצה ליטול בו חלק, משום כך הוא אינו מעוניין ללכת לישון.
עלינו לשדר לילד כי היום הסתיים וכולם הולכים לישון. צריך לבנות לילד סביבה תומכת לשינה ולא להקשות עליו.
מריבות בין ילדים
שאלה: כיצד ראוי להתייחס למריבות והצקות בין ילדים, ובעיקר כשהן בין הגדול לקטן?
תשובה: הכלל במריבות הוא לא להתערב, ההורה אינו שופט. כמובן שבמקרה שהדבר מסוכן על ההורה להתערב ולהגן על ילדיו.
אך עלינו להבין כי מריבות בין אחים הן פועל יוצא של מתחים ותחרותיות בתוך הבית, מי טוב יותר ומי מוצלח יותר. עלינו לדאוג כי האווירה בבית תהיה פחות תחרותית ומקבלת כל ילד עם מעלותיו הייחודיות בלא להשוות אחד לשני.