חשבון הנפש הוא אופן העבודה שלנו על בניין נכון של הנפש, מה שמביא אותנו להתבונן ביסוד המעלות והכוחות הנפשיים, מהם ואיך בונים אותם.
נביא לכך דוגמא. בתקופות של משבר כלכלי עולמי או אפילו מקומי, עשירים גדולים מפסידים כסף רב. אם הם היו עשירים מאד מאד הם נהפכים רק ל"עשירים". הם אומנם הפסידו כסף רב אך עדיין ברשותם מספיק כסף כדי לחיות את המשך חייהם יחד עם ילדיהם בלא דאגות כלכליות. ובכל זאת נמצא חלק מהם נכנסים לדיכאון ולדכדוך. אדם הרגיל הצופה מהצד יכול להתקומם ואפילו ללעוג להם מתוך מחשבה – למה הם בדיכאון, הרי יש להם מספיק כסף? ולראות אותם כחמדנים יתר על המידה.
אם נתבונן שנית נמצא שזה מובן לגמרי, כך בנויה הנפש. דבר זה הוא מעלה בנפש. הפסד כסף רב ואיבוד משאבים אינם רק של הכסף בצורתו הגשמית והכמותית, אלא ההפסד של הרושם וההשפעה שיש לבעליו בעולם.
האדם עשה דברים, החליט החלטות, נתן הוראות, בעקבות זה נוצרו דברים, השתנו מגמות ונוצר רושם בעולם. עכשיו הוא איבד את זה, אין לו את הכלי שאיתו הוא עובד, איתו הוא משפיע. אומנם יש לו די כדי לאכול ולהתקיים, אבל אין לו את הכלי החיובי שאיתו הוא השפיע והותיר רושם.
התבוננות כזו מבינה ומביאה בחשבון איך הנפש עובדת, איך היא בנויה, מה המעלות שלה. התעלמות מהבנה זו מביאה אכזריות וצמצום השכל, כזו שרואה בכסף רק רכוש ולא כלי עבודה ופעילות – מעלה נפשית רוחנית.
ובדוגמא אחרת, ראש ישיבה מרביץ תורה איבד את קולו, כעת הוא מנוע מלמסור שיעורים – מה שעשה כל היום. בנוסף, הוא שבר את הרגל באופן קשה כל כך שכעת הוא אינו יכול להסתובב בישיבה תקופה ארוכה.
אפשר לחשוב על מצבו – "עכשיו הוא יכול להתמסר למסכתות שלא למד מספיק, לעסוק בתחומים אחרים בשקט מתוך עבודת ה' פנימית וללא טרדות".
מחשבה כזו תופסת את מסירת השיעורים כאקט טכני, שרק לקח ועשק ממנו זמן, ולכן אין אמפתיה למצבו, כי עכשיו הוא פנוי לעשות מה שהוא רוצה. אך במבט מעמיק נבין שלמסור שיעורים ולהחזיק ישיבה זו מעלה נפשית, איתה הוא עבד, זו הייתה הפעילות שלו בעולם. כשיכולות אלו נלקחו ונמנעו ממנו, כוח נפשי עצום נלקח.
מחשבה על דברים כאלו כעל רכוש ולא כעל מעלה נפשית–רוחנית, גובלת במחשבה צרה ואף מביאה בכנפיה אכזריות רבה.
ובחזרה לסוגייתנו – "חשבון הנפש". צריך להבין את מבנה הנפש ולדעת שהנפש בנויה ופועלת מתוך מעלות חיוביות, לא כצרכנית שאוספת ואוגרת דברים והישגים. מאחורי כל פעילות של אדם יש עולם נפשי וכוחות נפשיים.
צריך לשהות בתוך המעלות הנפשיות הללו, להתבונן עליהן, לחשוב ולהבין.
הרמב"ם ניסח את לימוד התורה התמידי: "שיהא האדם שוגה בה תמיד" – שתמיד יתגעגע. זו התנועה הנפשית שהאדם נבנה איתה, זו מעלתו הרוחנית. וכמו בגשמיות כך ברוחניות, האדם יכול לאגור דברים, לאסוף הישגים, מצוות, חומר לימוד. אבל זו צרכנות, זה מילוי תאווה שמתקיים כמו בכל תאווה – על ידי חסר ומילוי, חסר ומילוי וחוזר חלילה. הדרך לא עוברת דרך הגעגוע, דרך ה"שוגה בה תמיד" אין את ההשתהות בדבר – בדרך. ההשתהות זה הדבר עצמו.
צריך להבין שיש מעלה – תענוג – בציפייה בעצמה, בהשתהות הארוכה והתמידית.
נשים לב שכשאנחנו אומרים לילדים לפעמים "שידחו סיפוקים ושצריך ללמוד לחכות או אפילו להתאכזב", זה לא רק אימון טכני בשביל לייצר כישורי חיים, אלא זו מעלה נפשית – חיים שיש בהם געגוע וציפייה. תענוג מהציפייה עצמה הוא אפשרי, יש למה לחכות.
במקרים רבים אנחנו מכירים בדברים שיש לנו בחיים דרך הדיכאון, כלומר דרך תחושת ההפסד שלהם כשהם אינם, וחבל שכך. אנחנו צריכים להכיר אותם כבר בעודם נמצאים, שהחוויה תהיה באופן החיובי שלהם. וכשנחווה אותם כך נוכל להרחיב אותם, לשכלל אותם, לבנות אותם במו ידינו ולא רק ליהנות מעצם קיומם אצלנו ובתוכנו.
כך המושג 'שאיפות' שהוא ממש יסוד לבנייה אישית, יכול ליפול לרכושנות ("יש לי כזו מעלה") ולא כמעלה נפשית של געגוע למשהו, של רצון להרחיב, לשכלל ולבנות את מה שקיים בתוכנו.
כשמחכים לאוטובוס לא מתגעגעים אליו. מחכים לו. אנחנו צריכים להיזהר ולשים לב שהשאיפות והרצונות שלנו לא יהיו כמו לחכות לאוטובוס – שכבר יגיע.
כשהרצון לסיים מסכת נהפך לסימון הדף האחרון כיעד, זה קצת כמו לחכות לאוטובוס.
הצעד הראשון לשינוי הוא להכיר ולגלות שיש לי נפש, לא דרך חוויית החסר שמופיע כדיכאון, אלא בצורה החיובית שלו.
נחדד מה ההבדל בין הכרה כזו לבין תחושת חסר ומילוי – תאווה ומילוי תאווה וחוזר חלילה.
הגמ' בסוכה אומרת: "מידת בשר ודם כלי ריקן מחזיק, מלא אינו מחזיק. אבל מידת הקב"ה מלא מחזיק, ריקן אינו מחזיק".
תאווה בנויה על כלי ריקן. הוא תמיד שואף למילוי. מה שמחזיק ומפעיל את הנפש הוא הרצון למלא את הכלי הריק.
כך גם שאיפות יכולות להופיע בצורה של חסר – אין לי משהו, אני רוצה שיהיה לי, ומתוך כך אני פועל להשיג אותו. אם אני רוצה להידמות למישהו, להיות מישהו גדול, זה יכול לנכוח בצורה של חסר, כלומר: אני לא כזה ואני רוצה למלא את החסר ולהיות כזה. זהו כלי ריקן.
לעומת זאת, יש עבודה בצורה של 'כלי מלא מחזיק'. דרך המעלות הנפשיות. בנפש יש משהו חיובי שאיתו ועליו אני בונה את ההמשך. ממנו אני ממשיך עוד נחלים, עוד ערוגות, עוד קומות. בניין כזה נבנה על אותה חווית "יש".
בעולם הגשמי הרמב"ם יקרא לזה "מחלה", לאותו "שוגה, חולה אהבה", לזה שמעדיף ורוצה את הגעגועים על אף שנחלה בהם. ברוחניות תכונה זו היא ממש "בריאות", כך נבנית וצומחת הנפש וגובה שיעור הקומה של האדם בעבודת ה': דרך השהייה התמידית והגעגוע להשתלמות.
אנחנו צריכים למצוא בעצמנו לפחות מקום אחד, קטן. כלי קטן או מילוי קטן, משהו שאיתו אפשר לעבוד.
נתמקד דווקא בלימוד תורה, עליו הרמב"ם אומר שאהבת ה' מתפרשת דרכו. תורה אנחנו צריכים ללמוד עם הטבע שלנו, בניגוד, אולי, לדברים אחרים. בלימוד תורה אומר ר' ישראל בכמה מקומות שצריך ללמוד דווקא עם הטבע שיש לכל אחד. לא לשבור את עצמנו בניגוד לטבע, לא להתאמץ דווקא במקומות שקשים לנו, במקומות שאנחנו לא טובים בהם, לא מצליחים בהם.
המחשבה שעבודה אמיתית היא דווקא אם קשה לי, דווקא כשאני שומע את חריקות הגוף והנפש, זו מחשבה דתית מערבית. מחשבה שתופסת את המשמעות דרך הסבל. רק אם יהיה שם סבל וקושי, או אז אני עושה את הדבר המשמעותי.
יהודי עובד עם הנפש. אומנם הוא צריך לגלות מהם כוחות נפשו, מה יש בה – בנפש, ועם זה לעבוד. הוא צריך למצוא "מה מדבר אלי", "מה מפרה אותי", ואפי' פשוט – "מה עובד לי". זה דבר שמצריך עבודה. כל אדם צריך שיהיה גדול בתורה, אבל בדרך שלו, בשום אופן לא בדרך של מישהו אחר.
עבודה כזו היא כדאית. צריך ממש לקחת זמן להתבוננות כל יום, לחשוב על התורה שלי, על הלימוד שלי. על "מה עובד לי? ממה אני נהנה? במה יש לי הצלחה?"
לא רק שזה לא ביטול תורה, ולא רק שזה "לצורך לימוד תורה", זה מעמיד התורה כפשוטו. זו העבודה עצמה – לגלות את ה"יש" בתוכי.
לוותר על זה, זה לוותר על עצמך. תנסו ותגלו פלאות.
