ימי בין המצרים הם ימי אבלות והתבוננות על חורבן בית מקדשינו, אך רבים חווים קושי להתחבר לאבלות זו ולצער החורבן. ועל כן בפרט בימים אלו עלינו לעבוד ולהתבונן, מה מונע מאיתנו להתחבר ולו במעט לחסר הנורא שיש בחורבן ציון וירושלים.
ראשית עלינו להבין כי מהות חורבן הבית הוא אינו ענין פרטי, אלא ענין עולמי, החורבן גרם לכך שאין לשכינה מקום קבוע בעולם, והעולם כולו נחסר קדושה ורוממות, כפי שאנו מוצאים בחז"ל (משנה סוטה ט, יב), "מיום שחרב בית המקדש, אין יום שאין בו קללה, ולא ירד הטל לברכה, וניטל טעם הפירות" וכו'. העולם כולו נחסר קדושה טובה וברכה.
וכשם שהחורבן הוא עולמי, כך על דרך זו צריכה להיות הציפייה לבניין הבית, ציפייה לגאולת עולם, ששוב יהיה לשכינה מקום בעולם, ושוב יתמלא העולם בקדושה ורוממות. אל לה לציפייה לבא חלילה מתוך תקוה ומשאלה לפתרון צרות פרטיות הניחתות על האדם רח"ל, ציפייה שכזאת קרובה לאפיקורסות, שכן החורבן הוא צרה עולמית, גבוה מעל כל צרה פרטית שהיא, העולם כולו נחסר, והציפיה היא שהעולם יחזור שוב לקדושתו, לבטא את מציאות הבורא בצורה גלויה.
בכדי שתהיה לנו שייכות ונגיעה אבלות על חורבן עולם, מתוך תפיסה שהעולם עצמו חסר טובה, עלינו להתייחס ולהיות ערניים למציאות העולם, אך כל עוד המציאות אינה מדברת אלינו, לא ניתן להתייחס לחורבן הבית ולהשתייך אליו.
ואכן, בדרך כלל האדם מקבל משמעות לחייו רק כאשר הוא מרגיש תורם לעולם, זו אפוא הסיבה שגם אנשים שעל פניו לא חסר להם דבר, מתנדבים ומשתייכים לארגונים שונים, האחד דואג לסביבה, והשני מפתח כלים ייעודיים למלחמה וכדו'. לעיתים הם אף מסתכנים בנפשם, כל זאת בכדי להשתייך לעולם ולקבל משמעות.
וכשנתבונן בדבר נבחין, כי בשונה משאר העולם, בני התורה יכולים לחוש תחושת מילוי ולקבל משמעות בצורה עצמית בלי כל קשר לעולם, שהרי בעצם הלימוד וקיום המצוות אנו מרגישים משמעותיים מלאים ושייכים, גם בלי קשר לעולם. והאמת, שבזאת אנו עלולים לפספס את אותה נקודה הכרחית של חיבור לעולם.
כאשר אדם חי את עולמו האישי בלבד, הרי שגם כאשר מתרחשות צרות בעולם, כל דאגתו היא כיצד ימשיך בשגרת יומו, אם עיקר דאגתו היא ללמוד בנחת ובשמחה, הוא יחפש כיצד יוכל להמשיך ללמוד בנחת ובשמחה, ואם עיקר דאגתו לסדר יום קפדני, הוא ידאג רק לכך, וכן על זו הדרך.
הנטייה של אדם לחיות את עצמו ולא להיות ערני למציאות, עלולה להביא אותו למצב שגם בעת הזאת, עת מלחמה, הבעיה תיגע בו רק ברמה האישית, בכך שאין לו אפשרות לטייל בצפון או בדרום, וברור אפוא, כי באופן כזה לא ניתן להשתייך לחורבן עולמי.
אולם לאמיתם של דברים עלינו לדעת, כי האדם הוא בעל אחריות עולמית, ולכל מעשה שלנו יש השלכה רבה על העולם, כמבואר בהרחבה בנפש החיים (ד, יא. ובעוד מקומות ) שמאריך עד כמה כל מעשה ומחשבה ולימוד של האדם הפרטי משמעותי מאוד לעולמות כולם. וכמו שמקובל לומר בשמו של ר' אברהם אל'ה קפלן זצ"ל שבני תורה הם רואים ואינם נראים, דהיינו הם אמנם אינם נראים כי הם ספונים באוהלה של תורה, אך הם ערים ורואים את מה שקורה בעולם ומתנהגים בהתאם.
בכדי לגעת ולהשתייך ולו במעט בחורבן הבית, עלינו להתבונן על המציאות ולהבין שהיא מדברת אלינו, היא חלק מחיינו גם אם היא לא פגעה בנו, ועתה כאשר כל המציאות חרבה וכולה צועקת חסר, עלינו לראות את החסר ולהאזין לו מתוך תחושת אחריות ושייכות.
הערנות למציאות, אינה אומרת חלילה שעלינו לעסוק ולהתאים את עצמנו בהתאם לאיך שהעולם קורא את המציאות, אלא עלינו להיות קשובים ולהבין שהמציאות שייכת גם אלינו, כאשר אדם מתייחס באחריות לעולם, ומבין שלמעשיו יש השלכות על העולם כולו, ואינו עסוק רק בעולמו הפרטי, הוא יכול יותר להבין מהו המסר שהבורא עולם מעביר דרך העולם, ויכול להתחבר ולהבין יותר עד כמה גדול הוא החורבן העולמי, ולהתאבל עליו.