בתשעה באב אנו יושבים על הארץ, מתאבלים על חורבן בית מקדשנו והגלות הנוראה בה אנו שרויים, גלות זו נקראת בלשון הספרים הקדושים "גלות השכינה", והוא על פי המובא בחז"ל (מגילה כט, א. מכילתא שמות יב, מ), שכאשר גלו ישראל שכינה גלתה עמהם.
ואכן, בכדי שנוכל לגעת באותה אבלות ולהשתתף בצער השכינה כראוי, עלינו להתבונן מהי גלות השכינה, להיכן היא באמת גלתה, וכיצד הדבר יכול לדבר אלינו?
השכינה הקדושה צריכה מקום לשכון בו, מקום שבו היא יכולה להשפיע קדושה על העולם כולו, מהותו של מקום הוא כמו רקע המכין את השטח ומאפשר השפעת קדושה בעולם, כמבואר ברמח"ל בספרו דעת תבונות.
ובהיות הבית על מכונו, הרי שהיה מקום קבוע לרוחניות שכל הרקע שלו אִפשר לקדושה להתגלות בחוש לכל אדם שהיה בו, ראיית עמוד עשן הקטורת עולה ומתמר כלפי מעלה בקו ישיר, הנכיחה בחוש כיצד העולם כולו עולה ומכוון בכיוון ישיר כלפי מעלה – כלפי הקדושה. אך עתה הבית חרב, השכינה גלתה מאחר והרקע של העולם השתנה, ושוב אין מקום ראוי שבו הקדושה יכולה להתגלות בחוש.
ההימצאות של השכינה הקדושה בעולם לא הייתה רק בבית המקדש, אלא בתוכו של כל אחד ואחד מישראל, כדברי הנפש החיים (שער א, ד), "ועשו לי מקדש שכנתי בתוכם" – בתוך כל אחד ואחד. ובכדי שאכן תוכל השכינה לשרות בתוכנו עלינו להכין את המקום, להעמיד רקע מתאים וראוי לקדושה.
המקום – הרקע שבו השכינה צריכה להתגלות בתוך כל אחד ואחד, הוא בנקודה הייחודית שכל אחד ניחן בה, האחד מיוחד בעומק חשיבתו, והשני ברגישותו המיוחדת לזולת, השלישי בסדר ונקיות הדעת וכן הלאה כל אחד באשר הוא. ועיקר העבודה היא, להפנות את כוחות הנפש למצא עבודה שיש לנו בה טעם, דווקא דרך אותם נקודות מיוחדות המאפיינות כל אחד ואחד, ודרכם לנסות להשתייך ולהתקשר לעולם של עבודת ה'.
ומנגד לרקע של כוחות הנפש הפונים לעבודת ה' ומשרה את השכינה בתוכנו, המחשבות והתאוות הרעות מהוות רקע של קלקול, המרחיק ומגלה את השכינה, ולא נותן לה מקום בתוכנו, כמבואר בנפש החיים (שם).
ולכך השתתפותנו בצער גלות השכינה ביום תשעה באב אינה רק השתתפות על כך שיש אנשים בעולם שעוברים איסורים רח"ל, זהו אכן דבר שצריך לכאוב לנו, אולם הכאב הגדול יותר שצריך לכאוב ולגעת בנו, הוא כאב השתנות הרקע שבתכנו מכוח אותם מחשבות ותאוות רעות, שהגלו את השכינה מתוכנו.
יחד עם צער גלות השכינה הגולה מהעולם ומחיינו, מוטלת עלינו עבודת תיקון הגלות, עלינו לזהות היכן השכינה גולה בתוכנו, ומלבד ההשתתפות בצערה, עלינו לנסות בכל כוחנו לגאול אותה, לשנות את הרקע שלנו, להתבונן על הנקודות המיוחדות שניחנו בהם, להפנות את כוחות הנפש לעבודת ה' באותו מקום, ובניגוד לרקע קלוקל של תאוות ומחשבות רעות, להעמיד רקע של קדושה המאפשר השראת שכינה בתוכנו.
בקשתנו "כי לישעותך קיוינו כל היום", מבטאת את הקיווי לגאולת השכינה שגלתה מהעולם, וגלתה מתוכנו. והציפיה לה אנו מייחלים, היא ישועת השכינה שתשוב ותתגלה בחיינו, ששוב גם העולם בכלל, וגם חיינו בפרט – יעמידו רקע נכון ומתאים להשראת השכינה. וממילא ישועתה היא ישועתנו וגאולתה היא גאולתנו.