כאשר אנו ניגשים לעבוד על מעלת הקדושה נוכל להבחין כי פעמים רבות אנו מתייחסים אל צרכי הגוף הגשמיים, כצרכים אשר יש לנצח להתעלם ולהתגבר עליהם ככל האפשר, חוששים אנו כי אילו נכיר באותו צורך גשמי שלנו הרי שנתרחק מן הקדושה, ורק אם נדחוק אותם או נתעלם מהם נתקדש.
אולם תפיסה מבוהלת זו אינה מקדשת את האדם אלא אדרבה מביאה את האדם לידי מהומה פנימית גדולה, וכפי שכתב הרמב"ן (בראשית י"ז, ט') כי ביצרו של האדם ישנה תאווה, הגורמת למהומה שמביאה אותו לידי איבוד הקדושה, וכמ"ש "רב המהומה והחטא", דהיינו כאשר יש מהומה יש חטא. ועל כן עלינו לברר מהו היחס הנכון לאותם יצרים ומהי דרך העבודה הנכונה להשגת מעלת הקדושה.
מדברי הרמב"ן אנו למדים שהמענה הנדרש עבור תאוות היצר, הוא מנוחה ומהלך, שכן אם היצר מביא למהומה הרי שאנו נדרשים למנוחה כנגדו, התעלמות או דחיקה של היצר לא תביא לידי מנוחה, אדרבה היא תביא למהומה גדולה יותר כאשר אותו יצר יגבר.
כנגד מהומת היצר אנו נדרשים למהלך הבא מתוך שיקול הדעת, לשם כך עלינו לנסות להכניס מהלך שכלי באותו יצר, לנסות להבין את מהלכו ודרכי פעולתו כל עוד הוא קיים ומדבר, ובתוך אותו מהלך שכלי להכניס ממד של קדושה.
עבודת הקדושה תובעת מאיתנו להתקדש במציאות בה אנו חיים, הקדושה אינה תובעת ניתוק מן החיים המציאותיים ומעבר לעולם אחר מופקע ומקביל, אנו נתבעים לקדש את חיינו בתוך המעשים הפשוטים והיומיים שלנו הרוחניים והגשמיים כאחד ולתת להם ממד גבוה יותר. אל לנו להתעלם מצרכי הגוף, אדרבה, עלינו להאזין לצרכי הגוף וליצוק לתוכם מהלך שכלי שקול, בכדי שאותו צורך גשמי לא יבא לידי בהלה.
אל לנו להכחיש את צרכי הגוף ולכפותו לשם שמים, אלא ראשית עלינו להקשיב לאותם צרכים ולהתבונן במהלכם ורק אז לתת לשייך אותם לעבודת ה' ולהוסיף בהם ממד של קדושה, כמ"ש "ואכלת ושבעת וברכת", כלומר ראשית עלינו להקשיב לאכילה ולשביעה שלנו מכח האכילה, וכאשר אנו מקשיבים לזה הרי שיש לנו מהלך של הודיה והכרת הטוב, ובאים לידי "וברכת". כמו כן כאשר אנו שותים כוס מים נוכל להתבונן על הנחת והתענוג שיש לנו בכל זמן השתיה, ובמקביל להתבונן בכך שאותו תענוג נותן כח לעבוד את הבורא וללמוד את תורתו.
נוכל ללמוד זאת מלשון התפילה המתאר את עבודת המלאכים, ש"נותנים רשות זה לזה להקדיש ליוצרם בנחת רוח", כלומר, גם אצל המלאכים ישנם דרגות שונות, ובכל זאת כאשר הם מקדשים את שמו יתברך, הם קוראים זה לזה, הקטן נוטל רשות מן הגדול ואף הגדול נוטל רשות מן הקטן וכך יחד הם מקדישים, עבודת הקדושה באה על ידי מהלך ששוקל ורואה את שני הצדדים, מלאך גדול רואה את הקטן, והשכל רואה גם את צרכי הגוף.
כאשר ישנו דו שיח בין השכל ובין הגוף, עליונות השכל אינה מבטלת את הגוף שכן ביטול שכזה יביא למהומה, אלא לכל אחד יש מה לדבר, גם לגוף יש מה לומר, והשכל מאזין לו, ורק לאחר מכן הוא מנסה לתת ולהוסיף שם ממד ותוספת קדושה.
נמצאנו למדים כי הדרך להינצל ממהומת היצר ולהכניס קדושה בתוך החיים שלנו, היא אינה התעלמות מהיצר ולמידת חומר האיסור והעוון שבו, אלא הוספת שכל ומהלך שקול בתוך אותו יצר ממש. הדרך להיגאל ממיצרי היצר ולבא לידי קדושה כרוכה בהבנה ודו שיח נכון בין השכל ליצר הגשמי, וככל שנשכיל להקשיב ולשקול בשכל גם את אותם יצרים גשמיים, גם הם יתקדשו ויעלו למקום גבוה יותר.