ממעלותיה הכבירות של תכונת הסדר היא, שלא ניתן להפריע ולהסיח את דעתו של האדם הנתון בתוך סדר ותהליך, הוא תפוס כל כולו במהלך, ומכוח הידיעה וההבנה שכל עצירה או היסח דעת עלולים להסיט אותו ממהלכו, הוא אינו מניח לעצמו לסטות מהסדר בו הוא נתון.
נוכל ללמוד על כך ממה שאמרו חז"ל (סנהדרין צט, ב): "כי אדם לעמל יולד איני יודע אם לעמל פה נברא אם לעמל מלאכה נברא, כשהוא אומר כי אכף עליו פיהו הוי אומר לעמל פה נברא, ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה, כשהוא אומר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך הוי אומר לעמל תורה נברא". והנה דברי הגמרא מעוררים תמיהה, מדוע שנאמר כי כוונת הכתוב היא לעמל מלאכה?
נראה אפוא, כי עמל זה אינו כזה המשבר את הגוף, כי אם עמל של בניית תהליך שלב אחר שלב. ולמדנו, שכאשר האדם עמל להכניס את עצמו לסדר ותהליך, אזי שום דבר לא יכול להפריע ולטרוד אותו ממהלכו, וזו מעלה המקדשת את האדם בצורה נפלאה, כי באותו הזמן אין שום עבירה שיכולה להיכנס ולהסיט אותו ממהלכו.
ואכן, גם כאשר אמרו בגמרא שכוונת הכתוב אינה לעמל מלאכה, היא אינה חוזרת בה מכך שהתנועה צריכה להיות 'עמל', אלא שזה צריך להיות עמל פה בתורה ולא עמל כפיים או שיחה. ועמל זה עניינו לסדר את הדיבור והמעשים בתהליך ברור שלב אחר שלב, מה שמביא לכך ששום שיקול אחר לא נכנס תוך כדי התהליך.
בעמל מלאכה הדבר הרבה יותר פשוט וקל, שכן טבעה של מלאכה לשאוב את האדם לתוך תהליך בלי אפשרות לסטות ממנו. פועל העסוק בצביעה מבין שאינו יכול להפסיק ממלאכתו לצורך דבר אחר עד שישלים את התהליך, וכך הוא כמעט בכל מלאכה שהיא. אולם ברוחניות הדבר אינו מושרש בטבע, ובנקל אנו מסיחים את הדעת מן העבודה.
כך מצאנו בדברי חז"ל שאמרו (שבת לא, א): "בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה". ופירש רש"י: "לפי שאדם צריך להתעסק בדרך ארץ, שאם אין דרך ארץ אין תורה, הוצרך לקבוע עתים לתורה דבר קצוב שלא ימשך כל היום לדרך ארץ". והנה יש להקשות מדוע שלא יהיה עיקר חיובו לשאת ולתת בתורה, ורק לקבוע עיתים למשא ומתן? על כרחינו, שבמשא ומתן לא שייך שיהיה רק קביעת עיתים, משום שדרך ארץ הוא 'רשת של התחייבויות' כפי שכינה זאת המשגיח הרב וולבה, ולפיכך זהו דבר שמושך את האדם להתעסקות תמידית, בלי לתת לשום דבר להיכנס בפנים.
מציאות הדרך ארץ שהיא מושכת מצד עצמה, לכן אין אפשרות רק לקבוע עיתים בדרך ארץ כי זהו תהליך תמידי. אך ברוחניות אין הדבר כך, ועל כן האדם צריך לטכס עצה, כיצד ליצור לעצמו תהליך ועמל לכל הפחות לזמן קצוב, שבו הוא יהיה נתון כל כולו בתהליך וסדר בלי כל יכולת לסטות ממנו לדברים אחרים, תהליך שבכוחו לקדש את האדם כי במהלכו שום עבירה לא יכולה לחדור פנימה.
אכן כבר ראינו במאמר הקודם, שניתן לבנות מהלך כזה בתפילת שמונה עשרה, על ידי הבנה שהיא בנויה כתהליך ארוך ומתמשך. אולם כשנתבונן בדבר נבחין ששם אנו בעצם מוכרחים לבניית תהליך, שהרי אין כל אפשרות לעצור ולהפסיק באמצע התפילה, והרי זה כמו תהליך מלאכותי המחייב אותנו בבניית סדר, אך עלינו לברר כיצד נוכל לבנות בעצמנו תהליך שכזה, גם במקום שאין בו כל אילוץ חיצוני.
בדרך כלל כשאנו לא רוצים שמשהו יפריע לנו באמצע התעסקות רוחנית, זהו רק מחמת שאנו מעצימים את הערך בו אנו עוסקים, בטענה שזה כה חשוב ולא ניתן להפריע לו, וכך חוסר הנוחות שיפריעו לנו במהלך הלימוד, נובעת מחשיבות הלימוד, אך לא מכוח היותנו מצויים במציאות של תהליך שאין כל אפשרות להכניס משהו בפנים.
אם חפצים אנו לזכות למעלת הסדר ברוחניות, עלינו לבנות תהליך לכל הפחות לזמן קצר וקצוב, שבו שום דבר לא יוכל להפריע לנו מצד עצם המציאות בתוך תהליך, בדיוק כמו עמל מלאכה, מבלי שנזקק לאילוצים חיצוניים שיכריחו זאת. תהליך שכזה יכול להיות בכל דבר שברוחניות, וגם בבין אדם לחבירו, כאשר חבר זקוק שנדבר איתו, נוכל לבנות בראשינו תהליך סדור מה לומר תחילה ומה לומר אחר כך. וכאשר נלמד לבנות כראוי עמל ותהליך שכזה, שום דבר לא יוכל להיכנס בפנים, ונזכה בזה לרומם ולקדש את חיינו.