יש התמהים, הלא מעלת האדם היא בעצם היותו בעל בחירה שיכול לבחור בין טוב לרע, ואילו קבלת עול מגבילה את האדם לפעול בהתאם לעול שעל גבו, ומדוע אם כן קבלת העול מגדלת ומרוממת את האדם ולא מקטינה ומשפילה אותו.
אולם תמיהה זו בטעות יסודה, שכן כוח הבחירה של האדם נעוץ בעצם השאלה האם לקבל עול, או להמשיך לחיות כפורק עול. קבלת עול היא הבחירה להיות מוכרח. אין חולק על כך שקבלת העול מטילה מגבלות על האדם, אולם הם כתוצאה מבחירתו לקבל את העול, אך כל עוד לא בחר לקבלו, הוא עדיין אינו כפוף לו, כך שבודאי הכל תלוי בבחירתו של האדם.
בחירת האדם לקבל עול נובעת מתוך הכרה שאותו עול נועד ללמד אותו משהו, ממילא הוא מחוייב להתבונן היטב במסרים המונחים בעול שהוא קיבל, אך בהיעדר התבוננות שכזאת, לכאורה תחסר מעלת הבחירה שבקבלה עצמה, שכן אינו מודע דיו מהו העול שהוא קיבל על עצמו.
מדברי המדרש (איכה רבה ג) שכבר הזכרנו במאמרים הקודמים, למדנו כי ישנה מעלה גדולה בקבלת 'עול מלאכה' – עול המציאות. קבלה זו מחייבת התבוננות אמיתית וכנה על מציאות החיים. ישנם רבים ש'מסתדרים' עם החיים, אך לא מנסים להבין מהו המסר שמועבר במציאות, הם זורמים עם המציאות כפי שהיא להיכן שהיא פונה, אך לא מייגעים עצמם ללמוד ממנה. כביכול המציאות היא עובדה שרק צריך להסתדר איתה, אך אין מה ללמוד ממנה.
כמו כן ישנם כאלה שצורת חייהם מתכחשת למציאות ומתעלמת מדרישותיה, חוקי הטבע כביכול אינם מחייבים אותם, וגם כאשר כוח המציאות גובר עליהם מידי פעם, הם אינם מאזינים למסר שיכול לשנות את תפיסת חייהם, אלא רואים בזה לכל היותר ניסיון בר חלוף.
תפיסות אלו שגויות בתכלית, שהרי מעלתה של קבלת העול היא דווקא בבחירה להתבונן על המסרים שבוקעים מתוך המציאות, ואילו כאשר האדם מתכחש למציאות, או פועל על פיה מחוסר ברירה והכרח מבלי להתבונן ולנסות להבין מהו המסר הנלמד ממנה, הוא כמובן מפספס את מעלת קבלת העול, שכן אצלו היא כביכול משוללת בחירה.
נקודה זו צריכה חיזוק אצלנו, את עול התורה אנו משתדלים לקבל באהבה ובהתבוננות נפלאה, ואילו המציאות נתפסת בעיננו כמשהו שלא מצריך קבלה, כביכול הייתה רק הצעה והמלצה בלבד. אך לא כן הדבר, ועל כך אמרו חז"ל (ויקרא רבה ט, ג): "דרך ארץ קדמה לתורה", כלומר ישנם דברים שהשכל מחייב עוד קודם קבלת התורה, ואלו הם חוקי המציאות והמסרים העולים מן העולם.
ר' ירוחם ממיר (דחו"מ חלק א), האריך רבות על כך שהאבות שמרו דרך ארץ. וגם בפרשתנו (דעת תורה, חוקת), עורר על כך לאור דברי רש"י בפירוש הכתוב (כ, יז) "ולא נשתה מי באר", שאפילו שהיה בידם בקשו לקנות מהם, "מכאן לאכסנאי שאף על פי שיש בידו לאכול יקנה מן החנוני".
גדולי עולם התבוננו בעול המציאות כפי שהתבוננו בעול תורה. דוגמה לכך נוכל ללמוד מהמעשה שהיה עת בקשו השלטונות ברוסיה לסגור את התלמוד תורה בגרובין, ובעקבות כך כתב הסבא מקלם קול קורא לתלמידים ובו נכתב (כפי המופיע בפנקס הקבלות עמ' מד), שעם כל התקווה שלא תמומש הגזירה, עליהם להכין את עצמם, ולחשוב כיצד יוכלו לשמור על זהותם כבני תורה גם כאשר יהיו בין המון העם הרחוק מדעותיהם.
הסבא לא כתב להם שיתאמצו בכל כוחם לבטל את הגזירה וכי הוא בטוח שהיא תתבטל מכוח התורה, הוא לא זרה בתלמידיו תקוות שווא תוך כדי התכחשות למציאות, אלא ראה לנכון להכין אותם למקרה שאכן התלמוד תורה יסגר, עם כל התקווה והציפייה שלא כך יקרה. זו אפוא קבלה אמיתית של עול המציאות כפי מה שהיא, בלי לייפותה ולשנותה בהתאם לרצון הפרטי.
לעיתים אנו חושבים שאנו יכולים להתכחש למציאות, אבל האמת היא שהמציאות מחייבת, אם זו המציאות בביתנו הפרטי שמכריחה אותנו לשנות תפיסה כלשהי, ואם זו המציאות העולמית שמשדרת לנו מסר נוקב.
הדרך להגיע לעול תורה עוברת דרך קבלת עול המציאות, ופעמים רבות המציאות אינה נחמדה, אבל קבלה אמיתית מקבלת את המציאות כפי שהיא, לא רק מתוך לחץ וחוסר ברירה, אלא מתוך קבלה מושכלת לפעול על פי האמת הנוכחת, ולא על פי מציאות מדומה ושקרית, וזו אפוא קבלה ובחירה להיות מוכרח.