ככל שאנו מעמיקים את עיסוקנו בסוגיית קבלת עול, נוכחים אנו לראות שעבודה זו כביכול זרה לנו, נדמה שאיננו בנויים ומוכנים כראוי לשאת על גבינו עול. ויש להתבונן מדוע היא אכן כה זרה וקשה לנו, וכיצד נוכל לבנות ולהכין את עצמנו יותר לקראת עבודה נשגבה זו.
קבלת עול במהותה היא קבלת עולם אחר ושונה מעולם הרצונות הפרטי, אדם המקבל עליו עול, נוכח לראות שעולמו אינו מורכב ומעוצב אך ורק מרצונותיו, אלא ישנם רצונות אחרים המעצבים את עולמו. אולם כיום תרבות העולם מתאפיינת בכך שכל אדם מבקש לחיות ולעצב את עולמו הפרטי כפי ראות עיניו. ממילא הדרישה לקבל עול ולעצב את צורת החיים בהתאם לעולם אחר ושונה, מנוגדת לחלוטין לצורת החיים הנוטה לפריקת עול וחוסר מוכנות שמשהו אחר ינהל אותנו.
על חובת ההכנה הנדרשת לקבלת עול, אנו למדים מהכתוב (איכה ג, כז): "טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו". בפסוק זה ישנו קושי גדול בהבנה, שהרי לכאורה הכתוב "טוב לגבר" מדבר לאדם בוגר, שטוב היה אילו היה נושא עול כבר בהיותו נער. אך אם כן, הלא היה צריך להיות כתוב טוב לגבר כי 'נשא' עול מנעוריו, בלשון עבר, ולא כי 'ישא' בלשון עתיד.
וביאר בזה הרמ"ע מפאנו (עשרה מאמרות מאמר חקור דין א יב): שזו אכן הוראה לאדם בוגר, ואין הכוונה "מנעוריו" לשנות נעוריו, אלא למקום שבו היצר 'ננער' ומבקש לפרוק מעליו כל עול שבעולם. כפי שאמרו חז"ל (בראשית רבה לד, י): "כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ר' יודן אמר מנעריו כתיב, משעה שהוא ננער לצאת ממעי אמו".
מדבריו מתבאר, כי עבודת נשיאות עול צריכה להיות היכן שיצר האדם מבקש 'להתנער' ולמנוע זאת ממנו. ושורש יצר זה קיים באדם משעה שננער לצאת ממעי אמו, מיני אז הוא אינו חפץ להיות עוד ברשות אחרים, אלא מבקש לחיות ולעצב לעצמו חיים עצמאים בלי התערבות חיצונית. התנגדות וננערות זו מלווה את האדם במשך כל חייו, ושם בדיוק עבודת הגבר לשאת עול. ובחז"ל (איכה רבה ג) דרשו, שהעול המדובר הוא "עול תורה עול אישה ועול מלאכה". וממילא יש לומר, שאלו הם המקומות בהם האדם מבקש הכי הרבה להתנער ולהסיר מעליו עול, ושם בדיוק עליו ללמוד כיצד לשאת בעול.
שלושת העולים הללו מבטאים כיצד בצורה טבעית מציאות אחרת וחדשה נכנסת לתמונה, ויש חובה גמורה להתנהל על פיה ולעצב את חיינו בעקבותיה, חרף רצון היצר להתנער ולפרוק עול. קבלת 'עול תורה' מחייבת אותנו לקבל את העבודה שהתורה היא דבר עליון ודעתה הפוכה מדעתנו, כנודע ש'דעת תורה הפך דעת בעלי בתים'. קבלה זו מחייבת אותנו להיות אמיתיים עם דעת התורה ולעצב את חיינו על פיה, ולא לעקם את הפשט או ההלכה כראות עיננו וכפי שמסתדר לנו כעת.
קבלת 'עול אישה' גם היא מחייבת אותנו להתייחס כראוי לאדם אחר, להבין שיש לו צרכים משלו ולהתנהל על פיהם. קבלה זו היא אינה של מה בכך, משום שזה מקום בו היצר ננער וגורם לאדם לראות רק את עצמו, לבקש חיים עצמאיים ובלתי מוגבלים. ולכך יש בה עמל גדול, להבין את צרכי השני ולעצב את חיינו בהתאם להם.
וכך גם בעול מלאכה היצר מבקש להתנער ולפרוק עול, נטיית האדם לבקש תוצאות מידיות, מי שהשקיע כסף מבקש תכף ומיד להתעשר, אך קבלת עול מלאכה מחנכת את האדם, שלעולם יש דרישות משלו ויש להתנהל על פיהם. בעבר שהיו מתפרנסים מעמל כפיים היו מוכרחים לקבל עול מלאכה, מי שהיה לו פרדס ידע שאם לא ישקה ידשן ויטפל בו כראוי, האדמה לא תצמיח פירות, והוא אף ידע שהיבול יהיה רק פעם בשנה ולא בכל עת שחפץ. עמל המלאכה הכריח אפוא להתמודד עם העולם כפי שהוא ולהבין שיש לו דרישות משלו.
אולם כיום מציאות חיינו מתאפיינת בכך שהדברים מסתדרים במהירות רבה, העולם בקושי דורש משהו מאיתנו, הוא הולך ונעשה זמין לפי רצונות האדם ומסתדר לבד כביכול, וממילא אנו חסרים 'עול מלאכה'. צורת חיים כזאת דוחקת את הכרת המציאות שלעולם יש דרישות משלו, ומחזקת את היצר המבקש לפרוק מעליו עול מלאכה.
נראה אפוא כי כדי להכשיר ולפתוח את עצמנו להיות מסוגלים ומכונים לקבלת עול, עלינו להזכיר לעצמנו מספר פעמים ביום, שיש עולם של רצונות וצרכים שהם מעבר לעולם הפרטי שלנו, תחילה נוכל לעשות זאת בדברים פשוטים, כמו לסדר ולנקות אחר הסעודה. התבוננות בפעולות פשוטות אלו שלא בהכרח נחמדות ומסתדרות לנו, יכולה לחדד ולהוות עבורנו מעין תזכורת לכך שלעולם יש דרישות משלו ועלינו לקבל זאת ולשאת בעול.
נוכל לעגן זאת ג' פעמים ביום בתפילת 'עלינו לשבח', עת אנו אומרים "כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון". שכן במילים אלו אנו מזכירים פעולות שאינן בהכרח נוחות לנו, אך הן מזכירות לנו שאנו מקבלים עולם אחר מעלינו, ומעצבים את חיינו בהתאם לצרכיו ורצונותיו.