פרשת שלח – עין רואה ולב חומד
ולא תתורו אחרי לבבכם: כמו 'מתור הארץ' הלב והעיניים הם מרגלים לגוף ומסרסרים לו את העבירות, העין רואה והלב חומד והגוף עושה את העבירות. (רש"י טו, לט)
מה העיניים מחפשות?
ריגול הוא תנועת חיפוש, שליחת מרגלים לפני תחילת מלחמה מהותה חיפוש, חיפוש זה אינו רק הסתכלות והתעניינות בלבד, אלא תחילת הכיבוש וצעד ראשון במלחמה. הריגול מאפשר נגישות למדינה הנכבשת. לא ניתן לכבוש מדינה בלי לשלוח אליה מרגלים המחפשים וחוקרים את הליכותיה, תכסיסיה, ונקודות חולשתה וחוזקתה.
כך גם הגוף אינו יכול לכבוש ולבצע את ההנאה מבלי החיפוש של העין והלב, מבלי ראיית העין הלב אינו יכול לחמוד, ומבלי חמדת הלב במעשה יהיה לגוף קשה לפעול. ולכך קודם כל העין רואה, ולאחר הראייה הלב חומד את ההנאה שהוא ראה, ונמצא כי הראייה היא הצעד ראשון ב'חימוד', והחמדה היא תחילת הביצוע.
[הצורך בראיית העיניים עבור החמדה (גם בצד הטוב), ניתן לראות באיסור שיהיה סכין על השולחן בשעת ברכת המזון, מחשש שיהרוג עצמו מרוב צער החורבן, אבל אם האדם אינו רואהו אין חשש. כלומר, למרות ההבנה השכלית שיש לו בצער החורבן עד כדי שהוא יכול להרוג את עצמו, כל זה הוא רק כאשר רואה את הסכין אך אם אינו רואה, אין כל חשש.]
ועלינו להבין א"כ, מדוע נאמר תחילה "ולא תתורו אחרי לבבכם" ורק לאחר מכן "אחרי עיניכם", הלא מתחילה העין רואה ורק אח"כ הלב חומד?
בפרשת המרגלים ניתן להבחין כי לא כולם רואים את אותו הדבר, למרות העובדה שכל המרגלים ראו את אותם הנתונים, יש שראו בכך את הרע ויש שראו את הטוב. שני אנשים יכולים לחיות באותה הסביבה, כשאחד רואה את מעלותיה והשני את חסרונותיה. יש מי שרואה את היופי שבכל דבר ויש מי שרואה את הכיעור. אם כן מי הוא הקובע לעיניים מה לחפש לראות, ומה לא לראות?
אכן החמדה מתחילה בראייה מוקדמת, אבל העין רואה מה שהלב מוכן ורוצה לחמוד, הלב שולח את העיניים לראות את הדברים שלאחר מכן הוא יוכל לחמוד. הלב תמיד רוצה לחמוד אבל אינו יכול, כי החמדה היא רק כאשר רואים את הדבר הנחשק, והוא עדיין איננו לפני העיניים, ולשם כך הוא שולח את העיניים – לחפש את הדבר שיוכל לחמוד.
ומצינו אצל המרגלים שמשה רבינו היה צריך להדריך אותם מה לחפש ולראות – "היש בה עץ אם אין" וכו', כך גם העיניים שלנו צריכות שידריכו אותם מה לראות, והלב הוא המדריך.
הסדר זה מוכר לנו מעבודת 'שמירת העיניים' מדבר ערווה, שכן קודם ראיית האיסור אין חמדה לעבירה, אבל ישנה תאווה להסתכל בו, והסתכלות זו היא מכח מה שנפשו של אדם מחמדתו, דהיינו, הלב תאב לחמוד והוא שולח את העיניים לראות כדי שיוכל לחמוד.
השוני בין חינוך תורני למסירת מידע
חינוך המתבסס על העברת 'מידע' בלבד, אין בינו לבין למידה ממחשב ולימודי חול דבר, שכן גם בלימוד ממחשב וגם בלימודי חול, כל העניין הוא מסירת וקליטת מידע, וכתוצאה מכך התלמיד אינו מתחנך, אלא מעשיר את ידיעותיו.
בחינוך תורני החינוך מובנה ומורכב בתוך מסירת הדברים עצמם, ובזה עלינו להתבונן מהו הדבר שמחנך בתוך מסירת הדברים עצמם?.
עלינו להבין שכאשר אנו עוסקים ברוחניות, אנו עסוקים בדבר שהוא הרבה מעבר להשגתנו, וגם כאשר נראה למלמד שהכל ברור ונהיר לו, תמיד יש לו עוד מה ללמוד, דבר זה אנו מוצאים אצל משה ואהרן כפי שמובא במכילתא דר"י (פרשת בא): "רשב"י אומר, משה היה חולק כבוד לאהרן ואומר לו, למדני, ואהרן היה חולק כבוד למשה ואומר לו, למדני, והיה הדיבור יוצא מביניהם", מכך למדנו, שכל צורת מסירת התורה היא בגישה שתמיד יש עוד מה ללמוד ולהשיג.
בשל כך, מחנך תורני צריך להיות מסוגל ומוכן ללמוד ולקבל משהו מתלמידיו, אם זה מהמידות שלהם, או מהשאלות שהוא נשאל על ידם בין בלימוד ובין בשאר עניינים רוחניים, ואף הורים, גם הם יוכלו תמיד ללמוד איזה דבר מילדיהם.
זהו הרגש חינוכי שחניך שם לב אליו תוך כדי התלמדות, דוגמה לדבר, כאשר תלמיד שואל שאלה, והמחנך מיד אומר לו שזו קושיא של מפרש פלוני, הוא כביכול משדר לתלמידיו שהוא יודע הכל ואין לו מה ללמוד, וקושיית התלמיד על אף חשיבותה ויופייה, לא הפתיעה אותו, בזה הוא נותן הרגשה לתלמידיו שהוא כבר השיג הכל, והם עדין לא, וההבדל בינו לבינם הוא בכמות הידע.
אולם כאשר מחנך משבח את השאלה ולא משייך את דבריו למפרש כלשהו, הוא מחנך אותם לכך, שהוא לא השיג הכל וגם לו יש עוד מה ללמוד, ובכך הוא מראה להם שגם הוא למד מהם, וזאת משום שכך האמת, ההתעסקות היא במשהו גבוה הרבה יותר גם מהמחנך עצמו.
ולשם כך מחנך צריך לאפשר ולחנך את התלמיד להיות 'פעיל' בתוך עבודת החינוך, ולא רק ככלי ש'קולט' מידע, נקודה זו מופיעה בדברי הגרי"ס (מכתב ב) שכתב, כי על המחנך לשאת את תלמידיו על כתיפיו, וכוונתו לכאורה, שהמחנך צריך להיות מסוגל להחשיב את תלמידיו כך שהם מעליו, מצד אחד המחנך הוא הנושא והמוביל, אך בד בבד התלמיד חשוב ונמצא במידה מה על המחנך, משום שגם לו יש תמיד מה ללמוד מהם.
כך גם ראינו שבעבר אנשים גדולים היו חותמים את מכתביהם במשפט, עבד לעובדי ה', וזאת משום שאדם גדול מבין שגם אם הוא כעת משפיע, הוא עדין 'עבד' לאותם המושפעים ממנו, ותמיד יהיה לו גם מה ללמוד מהם.
זהו המענה וההבדל המרכזי שיש בין קליטת מידע דרך מחשב וכדומה, לבין התלמדות ממחנך, שכן אילו עיקרו של חינוך היה העברת מידע, אכן ניתן היה להשיג זאת בדרכים אחרות, אולם מאחר ועיקר החינוך התורני נעשה על דרך לימוד והבנת דבר שהוא מעל להשגתנו המלאה, זאת לא ניתן להשיג כי אם ממחנך.