פרשת ראה – מדת הרצון
לא תאמץ: יש לך אדם שמצטער אם יתן אם לא יתן לכך נאמר לא תאמץ, יש לך אדם שפושט את ידו וקופצה לכך נאמר ולא תקפוץ (רש"י טו ז).
האם אנחנו רוצים?
הכרעה של אדם בין שני אפשרויות העומדות בפניו אכן עלולה להיות מאתגרת ולא נעימה, אבל לא כואבת ומצערת, האדם מעריך את היתרונות של כל אפשרות, בוחר באחת מהן, וממשיך הלאה. מדוע אם כן ההתלבטות של נותן הצדקה מתוארת כצער, עד כי נדמה שיש התנגדות של התורה לעצם ההתלבטות?
עוד יש לשאול, האם על התורה לתת יחס לאותו אדם מוזר שפושט את ידו וקופצה לפני הנתינה?
כאב נובע מחוסר פתרון, כאשר גם לאחר קבלת ההחלטה איננו מסוגלים להרפות מהאפשרות השנייה, וזה קורה כאשר הרצונות שלנו עדיין לא מעשיים.
הכאב מעיד על כך שהרצון לתת צדקה לא נתקל במלואו במציאות, אנחנו רוצים להשיג דברים נשגבים ושואפים להיות אנשים גדולים, מבלי לשקול לגמרי מה כרוך בכך, אנחנו חפצים לתת הרבה צדקה, להאכיל את הרעבים, להחיות את האומללים, לתמוך באלמנות וביתומים, אבל אנחנו לא באמת מחשיבים את התוצאה הברורה, שיהיה לנו פחות כסף לעצמנו.
אם אנחנו קונים מזון בחנות, אנחנו מודעים לכך שזה יעלה לנו כסף ולאחר הרכישה נשאר עם פחות כסף ויש לנו מוכנות להכיל את הפסד הכסף, ואילו ההחלטה לתת צדקה תכרסם בנו לעתים קרובות, כי הרצון שלנו לתת מעורפלת ולא מוגדרת.
כמו כן, כאשר רצונותיו של אדם מעולם לא "נתקלו" במציאות, הוא עשוי להיות מופתע מאוד כאשר רצונות אלו יתורגמו לפעולה, הוא עשוי לגלות, למשל, שהוא מתרעם על האדם המסכן שמוציא את כספו שהרוויח קשה. או שהוא עלול לגלות שהוא מפחד לתת, ופתאום צצים לו כל מיני סיבות מדוע זה לא זהיר לתת סכום כה גדול וכדו'. ככזה הוא יושיט את ידו לתת, ואז יסגור אותה.
בדומה לכך כותב הרמח"ל "ואף על פי שקבועים בלב כל האדם הישר התחלותיו ויסודותיו, אם לא יעסוק בהם, יראה פרטיו ולא יכירם, יעבור עליהם ולא ירגיש בם". למרות שההתחלות והיסודות כבר מקובלים בליבו של האדם, אם הוא לא יעסוק בהם, הוא יראה את מרכיביו ולא יכיר אותם, הוא יעבור עליהם ללא תפיסה.
להחזיק בכוונות טובות זה לא מספיק, אם הכוונות הללו אינן ברורות, הוא יעבור את החיים בלי לדעת מה הכוונות הללו דורשות. התורה לא מדברת אל חסרי מוטיבציה או חסרי ידיעה, התורה פונה למי שיודע לתת צדקה ורוצה לתת אותה, ניתן לסגור יד רק אם היא הייתה פתוחה.
וכפי הנראה לדעת את הדבר הנכון, ואפילו לרצות אותו, לרוב איננו מספיק, וכל עוד הרצונות אינם פוגשים לגמרי את המציאות, בשלב הראשון האדם ייקרע בין רצונו לתת צדקה לבין חוסר רצונו להיפרד מכספו, – "מצטער אם יתן אם לא יתן". ובשלב השני הוא כבר מתחיל לתת, אבל ברגע הבא הוא מופתע מאיך שזה נראה בפועל במציאות ונסוג לאחור, – "פושט את ידו וקופצה".
הצעד הראשון המוטל עלינו הוא להתבונן ברצונות שלנו. מה באמת כרוך במתן צדקה? מה צריך כדי להיות בעל צדקה? האם אני בכלל רוצה את זה? ורק לאחר שנחקור כיצד רצונותינו מתקשרות נכון עם המציאות נזכה לגבש רצון כנה ואיתן אשר יוכל להתממש במציאות.