"ויסעו מהר ההר דרך ים סוף לסבב את ארץ אדום ותקצר נפש העם בדרך" (במדבר כ"א, ד') רש"י: "ותקצר נפש העם בדרך- בטורח הדרך שהוקשה להם. אמרו עכשיו היינו קרובים להכנס לארץ ואנו חוזרים לאחורינו כך חזרו אבותינו ונשתהו שלשים ושמונה שנה עד היום, לפיכך קצרה נפשם בעינוי הדרך… וכל דבר הקשה על אדם נופל בו לשון קצור נפש, כאדם שהטורח בא עליו ואין דעתו רחבה לקבל אותו הדבר, ואין לו מקום בתוך לבו לגור שם אותו הצער…"
פעמים רבות אנו נתקלים בכאב וקושי ומרגישים שאין לנו מקום בלב לכאב ולצער, מצב זה נקרא קיצור נפש הנפש קצרה מהכיל את הכאב, כך היה מצבם של כלל ישראל במדבר, 'ותקצר נפש העם בדרך', הם הגיעו לנקודה שבה הם כבר לא היו מסוגלים להכיל ולקבל את הקושי, וכפי שכתב רש"י לא היה מקום בלב לכאב ולצער לגור שם. מהו הגורם לקיצור נפש?
יתירה מזאת עלינו להתבונן, הלוא אנו מאמינים כי מי שהביא את הכאב והקושי הוא גם זה שנותן לאדם את הכוחות והמשאבים הדרושים לו כדי להתמודד איתו, ומשכך כיצד יכול להיות מצב אצל יהודי, שבו ‘קצרה נפשו’, ואינו מסוגל להכיל עוד את הכאב?
לשם כך עלינו לבחון מה הביא את כלל ישראל למצב של קיצור נפש, ומדוע דווקא בשלב שכבר עברו את רוב שנותיהם במדבר, ועמדו כפסע מכניסתם לארץ ישראל, קצרה נפשם ולא הכילו את הקושי? ואכן כתב רש"י, שהחזרה לאחור לאחר שכבר היו קרובים לארץ, העלתה בתוכם את החשש מפני העתיד שמא יחזרו למדבר לארבעים שנה נוספים, כמו הדור הקודם, וחשש זה הביא אותם לדאגה עתידית שגרמה לקוצר רוח.
נראה אפוא, כי דאגות המונעות מדמיון מה יהיה בעתיד, הם אלו שמביאות את האדם למצב של קוצר רוח. האדם זוכה לסייעתא דשמיא בכדי להתמודד עם אתגרי החיים. בכל קושי, תמיד יהיה מקום בליבו לכאב. אך לאסונות שהם פרי דמיונו אין סייעתא דשמיא מיוחדת. שכן הם אינם וודאיים והוא זה שהביא דאגות אלו על עצמו. ולכן, אף שאנו מסוגלים להרחיב את הדעת ולהתמודד עם הרבה אתגרים, לעתים קרובות אנו קורסים בפני דאגות המחר.
נוכל לתת לכך דוגמה מן החי: ה'זברות' עלולים להיתקף על ידי אריות ולהידרש לברוח. עם זאת, חוקרים מומחים גילו, כי הם לא סובלים מיתר לחץ דם בשל כל הלחץ הזה, וזאת משום שאינם דואגים לעתיד; כשבא אריה, הן בורחים, ואם לא, הן אוכלים עשב. אל לנו לתמוך בשל כך בגישה שיש לחיות רק את ההווה בלי כל מחשבה על המחר כמו זברה, אולם חשוב שנבין כי לעיתים קרובות, לא הקשיים האמיתיים של החיים מציפים אותנו, כי אם פרי דמיוננו העשיר והפורה.
בכוחו של האדם להכיל את המצבים השונים העוברים עליו, והאופן הנכון להתמודד עם כאב ומצוקה היא דרך 'דעת רחבה', דהיינו, יכולת לקבל את הכאב, לחיות עמו ולמצוא את האפשרות כיצד פועלים וגדלים עמו ובעקבותיו . אולם ישנו מקור כאב אחד שאפילו הלב הרחב מתקשה להכילו, זהו הכאב שאנו יוצרים לעצמנו באמצעות 'דמיונות', מפני אסונות וחששות עתידיים.
לעיתים, אנו עומדים מול מצב בו אנו מרגישים שכלו כל הקיצין, כביכול אין עוד מקום בלב לכאב ולקושי, הנפש קצרה מהכיל. אולם כשנבחין שחלק גדול מהכאב הוא הדמיון והחשש מהעתיד, הרי שנוכל להפריד בין הקושי והאתגר האמיתי, לבין החשש העתידי. אין סייעתא מן שמיא להכיל חששות המונעות מדמיון עתידי, שכן זהו פחד שאנחנו יצרנו, הם אינם מאת הבורא. ועל כן חובה עלינו להתרגל להפריד בין כאב וצער ממצב נוכחי לבין הדמיון וחשש ממצב עתידי.