כלל ישראל שרוי כעת במצב של כאב נורא ובלבול גדול, בשמיני עצרת, יום בו הבורא עולם מגלה את רצונו בנו, ומבקש "עשו לי קיטון אחד", קיבלנו מכה כה איומה וכואבת.
עלינו לדעת כי בהשגחה יש שני חלקים – חלק אחד הוא שלבורא יש את החשבונות שלו, ואת זה לא ניתן לדעת בלי נבואה, שכן שם יש חשבונות עולמיים שאין לנו שום מבוא להבין אותם, ולכך לא בזה נדרש מאיתנו להתעסק.
אולם ישנו חלק נוסף בהשגחת הבורא, לחפש ולחשוב איך מה שקרה נוגע אלינו, מה הוא המסר שאנו צריכים לקחת, ובזה יש חיוב גמור על כל אחד ואחד לנסות ולהבין מה הבו"ע רוצה מאיתנו. לא מה התוכנית שלו, אלא מה הוא רוצה מאיתנו.
הרמח"ל ב'דעת תבונות' כותב, שהבו"ע מנהיג את העולם על דרך בני אדם, דהיינו הבורא מנהיג את העולם באופן כזה שעל ידי פעולותיו נבין מה הוא בא לומר, וכאשר לבורא יש טענות כלפינו, הוא רוצה שנבין מהם הטענות, כאשר יש דבר נורא כל כך הבורא נפגש איתנו, ומדבר בדרך שאנחנו יכולים להבין, ומשכך עתה מוטל עלינו לחשוב מהם הטענות.
אך עלינו להבין כי אסון של אנשים רבים, זהו מהדברים הנוראים, אשר נדרש זמן רב כדי להתעסק בסוגיה זו, לאף אחד אין כלי להכיל כמות נוראית של הרוגים, עם כל הטרגדיות שסביב, כך שמצד אחד כגודל הזעזוע התביעה מאיתנו לעשות ולהשתנות גדולה גם היא, אך מאידך מחמת גודל הזעזוע, קשה לנו לזהות מהי התביעה וכביכול הדבר גדול עלינו.
הטיעון לפיו לכל הפחות צריך להשתמש בהתפעלות האדירה הזו כדי לעשות איזה שהוא רושם, עומד בטעות. שכן בזה אנו סותמים את הפתח לעבודה, אנו מרגישים הלא התפעלתי, הזדעזעתי, עשיתי משהו, אולם לא עשינו את הדבר הנכון, כי נדרשת מאיתנו התבוננות, אנו אמורים להתעסק עם זה זמן רב קודם שנסיק מסקנות.
אדם הרוצה להשתנות ולקבל תועלת בעבודת ה' אינו יכול לבסס את השינוי על ידי התפעלות, 'שוק' לא עושה את העבודה, כל עבודה ושינוי, המשאירה רושם בבן אדם, נעשית על ידי 'חזרה עליו וההתמדה' כדברי רמח"ל במס"י, דהיינו על ידי חשיבה שוב ושוב, על ידי התבוננות פעם ועוד פעם, ואז כולי האי ואולי. אנחנו שוהים במצב של בכי צער וכאב, על חיים של המוני אדם שנגדעו בצורה כה אכזרית, אנו חושבים על הקורבנות, על הנמצאים בשדה הקרב, ועל גורלם המחריד של השבויים, ותכף רוצים לעשות משהו, עלינו לתעל את החמלה והאמפתיה שלנו בצורה משמעותית ומחושבת, ההתבוננות והעשייה בתחום הזה נדרשת באופן מידי.
המכה הנוראית היא מכה לכלל ישראל, הן בכאב והצער הגדול של עם ישראל, והן בפגיעה במציאות שלנו כעם, זו פגיעה בעם ישראל כולו, עלה ביד אויבינו להכרית ולהשמיד חלק גדול מקדושת עם ישראל בעולם.
ועל כן על אף שאין מיכולתנו כעת להבין את המסר של הבורא, עדיין אין זה פוטר אותנו מלהיות עובדי השם כבשעת מלחמה עם הכל לישראל. מחובתנו לעבוד את השם כבשעת מלחמה, ולהיות שייכים למה שקורה סביבנו. להביא את הדאגה שלנו באמצעות פעולה, הקשורה ותואמת למצב של מלחמה או החיילים הנלחמים.
מחובתו של כל אחד באופן אישי לראות מהו האופן בו הוא יכול לשאת בעול המלחמה, לעבוד את ד' מתוך לחימה, שם תחילת ההתבוננות שלנו צריכה להיות, כיצד אנו שותפים למלחמה? עלינו לל מוד ולעבוד את ד' מתוך עמדה של לחימה, כיצד אפוא לוחמים בעבודת ד'?
ננסה להציע צד של מלחמה בעבודת ד', אחריותו של חייל היא להתמקד במשימה המסוימת שלו, לכל חייל יש תפקיד משלו, האחד אחראי לכבוש גבעה מסוימת, השני לחבוש פצועים, והשלישי אפיל ו להכין ארוחות, חייל טיפוסי אינו רואה את התמונה הגדולה, זה באחריות הגנרלים, החייל אינו צריך לדעת איך הכל מתחבר לקנה מידה גדול יותר – הוא מתמודד עם המוצב לפניו בלבד.
בעבודת ד', אנו רגילים לנקוט בגישה רחבה, אנו חפצים שכל פעולה שלנו תהיה חלק ממהלך גדול יותר, ומהישג רחב יותר, כשלעצמו, זהו דבר נפלא, אולם קיים היבט נוסף בעבודת ד' בו אנו מחויבים לשרת את ה' כחיילים, תוך התמקדות במשימה שלפנינו, מבלי לראות את התמונה הגדולה יותר, יתירה מזאת, לעיתים כשאנו עסוקים בתמונה הגדולה אנו מפספסים את התפקיד האישי שלנו.
גם מצווה שיש לה מהלך ברור, כמו שמונה עשרה, ניתן להתמקד בה בכל ברכה בפני עצמה, וכן כאשר אנו לומדים לזכות כלל ישראל, הלימוד אינו חייב להיות חלק מתוכנית שאפתנית לסיום מסכת או סוגיה, אלא מתוך הבנה שצריך ללמוד עכשיו, כל התגברות קטנה, ויתור על ידיעה חדשותית, שיחת עדכון, וכדו', היא בחינה של חייל במלחמה.
כאשר אנו משרתים את ה' כחיילים, אנו מבצעים כל משימה העומדת בפנינו תהיה אשר תהיה, אנו יכולים להתמקד באחריות המיידית שלנו באשר היא, גם אם אין אנו יודעים כיצד הם תורמים למטרה הסופית.
עלינו לתת משקל חשוב גם למעשה קטן ללא תכניות והישגים גדולים, עלינו להיות נאמנים למעשים שלנו עד הסוף גם אם אנו לא מבחינים בסיפוק שזה מביא, ולא רואים בו הישגים גדולים או כבוד.
במלחמה כל פעולה מקבלת משקל עמוק מקיף ורחב יותר, גם מבלי להבין ולהכיר את המהלכים והתוצאות של כל פעולה. מתוך הבנה שאנו עסוקים בדבר משמעותי וגדול, גם מבלי לראות ולחוש בתוצאות, ולכך לדוגמה כאשר אנו נמצאים באחת מברכת שמו"ע, גישתנו צריכה להיות, שאנו עומדים לפני ברכה, וכרגע זהו כל עולמינו, התפקיד שעומד בפנינו הוא לברך.
אכן כל הבריאה כולה היא חיל גדול המבצע פקודות, כל אחד אחראי על חלק א חר בבריאה, וכולם חלק מתמונה רחבה וגדולה, לימדונו חז"ל )חולין עא, וברש"י שם( "כל מעשה בראשית בדעתן נבראו" – מכלול הבריאה נוצר בידיעה ובהסכמה, שהם חלק מדבר הרבה יותר גדול מעל להשגה, אנו מוצאים זאת בדברי הגמרא )שם, ז, א( המספרת על כך שרבי פנחס בן יאיר נסע ל פדות בני ערובה והגיע לנחל גינאי, אמר לנהר, "גינאי בקע לי את מימיך כדי שאעבור דרכם", הגיב הנהר, אתה הולך למלא את רצון בוראך ואני הולך להגשים רצון בוראי – הצלחתך אינה ודאית, ואילו שלי בטוחה, אמר לנהר אגזור עליך שלא יעברו בך מים לעולם, ובשל זה הנהר התפצל לו. יש להבין מהו ה'איום' של רבי פנחס בן יאיר על הנהר? – הנהר התנגד להתפצלותו בגלל חישוב נכון לכאורה, ההצלחה שלך לא בטוחה, ואילו שלי בטוחה? ביאור הדבר, תשובתו של רבי פנחס בן יאיר לנהר, שאין זה מתפקידו לחשב חישובים, "כל מעשה בראשית בדעתן נבראו", כלומר אתה
הנהר הסכמת באופן מלא, אפילו למשהו שאתה לא מבין או מסכים איתו, רפב"י לא איים על הנהר, אלא הזכיר לו שזה התנאי הקודם ליצירתו. לעשות מה שחייב ללא חישובים.
עלינו לשאת בעול המלחמה, לא להסיח ממנה את דעתנו כמו שחייל אינו יכול להסיח דעתו ממנה, עלינו לשים לב למעשים הקטנים אותם אנו נוטים לא להעריך מספיק, ולרתום אותם למלחמה, לתת להם ערך ומשקל כחייל במלחמה.